הוא מחזיק אותך בכולל - אבל אתה לא תשתדך איתו...
מה שבאמת קרה ביריד העסקים של בעלזא - ולא שמתם לב
מאת הרב אברהם מנחם אייזנבאך שליט"א מייסד מרכז מגדלור לחינוך ונפש
כולנו ראינו. כולנו התרגשנו. כולנו פרגנו. אבל מעטים הבינו באמת מה קרה שם. לא רק כלכלית — מהפכה תודעתית. לא רק עסקית — תיקון היסטורי.
אלפים מאנ"ש השתתפו באקספו החרדי הראשון בארץ שהתקיים לעסקים של חסידי בעלזא בבנייני האומה
יריד העסקים של חסידות בעלזא בבנייני האומה הוא לא עוד יריד. הוא לא עוד שואו. הוא לא עוד תצוגת תכלית מרשימה של "לפרגן לעסקים חרדיים". הוא צעקה. הוא אגרוף לפרצוף של ההרגלים החברתיים שלנו. הוא קרא לנו: תתעוררו.
ובכן, יש שתי תובנות קריטיות שצפו לי מהאירוע הזה, והן לא קשורות לכמה קנו וכמה מכרו. הן קשורות לנפש שלנו כציבור. למקום העקום שאנחנו התרגלנו אליו. לפערים הפסיכולוגיים שאנחנו אפילו לא שמים לב אליהם — אבל הם אוכלים אותנו מבפנים.
והגיע הזמן לדבר עליהן. חזק. ברור. בלי סוכריות.
1. לא למדנו לפרגן למצליחנים – רק למסכנים. אנחנו עם של חסד. על זה אין ויכוח. אנחנו אוהבים לעזור. מחונכים לזה. נולדים לתוך זה. עוזרים לאלמנות. ליתומים. לחולים. למתקשים. לשבורי לב. אנחנו אלופים בזה.
אבל — ויש פה אבל גדול — החסד שלנו בא עם תנאי קטן, סמוי: רק אם אתה נראה שבר כלי ממש. רק אם אתה באמת על הרצפה. רק אם אתה "לוזר דפוק" קלאסי — שמותר לרחם עליו.
אבל תנסה להרים ראש. תנסה להצליח. תקים עסק. תשקיע. תתחיל להרוויח. תעשה קצת שיפוצים בבית — ושם נגמר לך הקרדיט.
הציבור שלנו לא יודע איך לאכול אותך. התגובות יהיו: – "אה… התחיל לעשות כסף…" – "מה, נהיה טייקון, אה?" – "עזוב אותך, זה בטח קומבינות." – "בלון נפוח." – "הוא בטח עוקץ מישהו." – "שיבוא נראה אם הוא שווה חצי ממה שהוא חושב."
למה? למה אנחנו צריכים שמישהו ייראה כמו כלומניק כדי שנרגיש בנוח לפרגן לו?
מאיפה הפחד מהצלחה של אחרים? מאיפה הקנאה הזאת שמתחפשת ל"זהירות רוחנית"?
אדם הקים עסק. עובד. מזיע. נאבק. מתמודד. והדבר היחיד שהוא צריך מאיתנו — זה לקנות אצלו.
לא הלוואה. לא תרומה. רק – תקנה. רק – תן אמון. אבל לא. אנחנו נלך דווקא למתחרה שלו. דווקא לזה שאנחנו לא מכירים. רק כדי לא לפרגן לו.
ולכן, מה שקרה ביריד של בעלזא היה פלא. פתאום — פרגון פומבי.
פתאום — קרדיט למצליחנים. פתאום — מאות אלפי שקלים שנשפכים לא על נזקקים, אלא על עצמאים.
על עובדים. על בעלי קליניקות. על אלו שלא התקרבנו אליהם קודם, כי הם לא נראו לנו מסכנים.
וזה, חברים, מהפכה. אולי אפילו תיקון לחטא חברתי שמלווה אותנו דורות.
2. העובדים מאנ"ש – לא סוג ג’. לפעמים הם פשוט סוג אחר אנחנו אוהבים את לומדי התורה שלנו. והם באמת קדושים. אין על כך שאלה.
אבל לפעמים — מבלי לשים לב — הפכנו את זה למועדון. מועדון סגור. אם אתה בכולל — אתה בפנים. אם אתה לא — תהיה בריא. תסתדר לבד. ואולי בתך תקבל שידוך סוג ג’.
וזה עוול. ולא רק עוול — זו עיוות של הרעיון החסידי הכי בסיסי בעולם.
כי מי שלמד את ההסטוריה יודע, שלפני הבעל-שם-טוב הק', היה בעם ישראל שתי מחלקות:
1. בני עלייה. יושבי אוהל. לומדי תורה.
2. עמך. פשוטי עם. סוחרים. חקלאים. נגרים.
ואז הופיע הבעל שם טוב הקדוש — ואמר את מה ששינה את העולם היהודי: אין יותר פשוטי עם.
גם סנדלר, גם עגלון, גם פחח — יכולים להיות עובדי ה’. גם באמצע המסחר, אפשר להיות בדרגה של לומדי תורה. גם מי שנאלץ לעבוד, יכול להיות כלי לשכינה.
אבל תראו מה קרה לנו. התבלבלנו. שכחנו את היסודות של עצמנו. שוב חילקנו את הציבור למחלקות.
– יש בני כולל – ויש "כאלו שעזבו את הכולל". – יש לומדים – ויש "כאלו שהלכו לעשות כסף". – יש חתנים מבוקשים – ויש "פרנסי בית" – סוג ג’.
תסלחו לי – זה לא דרכו של הבעל שם טוב. זה לא דרכה של תורה. לא כל מי שנאלץ לצאת לעבוד – עשה ירידה. לפעמים הוא עושה את רצון ה’
יש יהודי שיושב ולומד — כי זה הייעוד שלו. ויש יהודי שהקב"ה גלגל עליו נסיבות — והוא יוצא לעבוד, כי זו שליחותו. אבל שניהם, אם הם עובדים את ה’ – באותה רמה, באותה שליחות, באותו אור.
וכל אחד מהם יש לו את ה"שולחן ערוך" שלו: – הלכות בין קניין לקניין, – הלכות ריבית, – הלכות הונאה,
– דיני גזל וגניבה, נשאת ונתת באמונה. ושם – בשדה, במשרד, לפעמים במשרד על המחשב – יש לו הזדמנות להיות עובד ה’.
אבל לא. הוא לא מהמזרח של הבית מדרש, הוא לא מהחבורה של בני העלייה. ולמה?
כי הוא לא יושב בכולל. כי הוא לא מתאים לקבוצת הייחוס שלנו. כי הוא נאלץ להביא כסף לחינוך ילדיו וקיום הבית.
אז מה הוא מרגיש? – שהוא פחות. – שהוא מין גר צדק. – שהוא "ההוא שעובד". – שבשידוך, צריכים להסתיר את הפרטים. – שאולי הבת שלו תצטרך לוותר, כי היא לא "ממש ממש ממש בת של כולל". – שאולי גם כשיש לו כסף – עדיין אין לו כבוד.
וזה, רבותיי, חילול שם שמיים. זו גזילת הכבוד של מי שעובד את ה’ בדרכו. וזה אסור. פשוט אסור. חוץ מהנזקים שנגרם לאדם שהחברה נותנת לו להרגיש סוג ד' - מה שמביא אותו גם בחדרי חדרים להתנהג כסוג ד'...
הוכחה קטנה למי שעדיין מתעקש: תראו מי תומך בכוללים, מי מממן את הישיבות?
מי עומד מאחורי התמיכות השוטפות? מי תורם בלב פתוח לעולם התורה?
העובדים. העצמאים. בעלי העסקים. משלנו. שבאמת מעריכים ומוקירים תורה.
הם אלו שבזכותם מתקיים הכולל שלך.הם אלו שתורמים בשמחות. הם אלו שבאים לאירועי צדקה. הם אלו שעושים את הקמפיינים.
והם – ממש לא סוג ב’. הם – החמצן של הדור הזה. אז למה שנמשיך להתייחס אליהם כאילו הם עשו ירידה רוחנית?
למה שנסגור להםאת הדלת בשידוכים? למה שהם ירגישו שהם צריכים להתנצל על כך שהם קמים בבוקר לעבוד?
יריד בעלזא לא רק נתן פרנסה – הוא החזיר זהות ולכן, כל כך הרבה בעלי עסקים שיצאו מהאירוע הזה עם דמעות.
כי סוף סוף – נתנו להם במה. כי פתאום – הם לא היו "הבעלים של…" אלא "תלמיד חכם במקצועו."
כי מישהו בא ואמר להם: "אנחנו רואים אותך. מעריכים אותך. יודעים מי אתה. יודעים מה אתה שווה."
ובזה — היריד הזה היה אירוע של גאולה קטנה. הוא לא רק העביר כסף. הוא תיקן עוול חברתי בן דורות.
אז מה עכשיו? נתחיל לפרגן. באמת. גם למי שלא נראה מסכן. נתחיל להסתכל בגובה העיניים. גם למי שלא בכולל.
נתחיל לחנך את הילדים שלנו — שאין דבר גדול מלימוד ויגיעת התורה - אך עדיין, לא כל מי שעובד הוא פחות, אם הוא עובד את קונו בלב שלם הוא מאה אחוז.
נתחיל להבין שעולם התורה ופרנסה לא צריכים להתנגש – הם יכולים להיות אותו מטרה - לעשות רצון אבינו שבשמיים.
נתחיל לפתוח את הלב – למצליחנים, לעצמאים, ליזמים, לבעלי מקצוע — ולראות בהם חלק. לא נטע זר.
ולסיום – קריאה אחת: מי שצריך לקנות משהו – תקנה קודם מאחיך.
מי שצריך שירות – תזמין קודם מהקהילה. תחפש את אחיך הקרוב אליך לסייע בעד פרנסתו.
ומעל הכל: תכבד את העובד. גם אם הוא מרוויח. גם אם הוא מצליח. גם אם הוא לא כמוך שזכית להגות בתורה יומם וליל.
כי אולי — הוא עובד ה’ בדרכו. והשיעור תורה שלו בקביעות כל לילה שהוא לא מוותר עליו אפילו שהוא סחוט ומותש - שווה אצל הקב"ה כעולם מלא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.