הרב מאיר איפרגן עפ"י הרש"ר הירש, בפירושו העמוק לפסוק "ותְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ", עומד על כך ש״תרועה״ – קול האזעקה, אינו רק קול פיזי. "תרועה, קול אזעקה, מורה גם על מצב רוח של זעזוע, פחד ורעדה; שכן קול התרועה מבטא סערת רגשות, ומעורר רגשות כאלה בלבות בני האדם." התרועה אינה רק קול חיצוני; היא קול של הלב, של נשמה שמתערערת, שנפתחת פתאום לעולם שמעבר.
כאשר קול זה מופיע "בקשר לה' ", הרי ש"תרועה מורה על תחושת הכנעה והתבטלות גמורה, הנוצרת כאשר הכרת גדולת ה׳ כובשת את לב אדם." ההתרגשות, הפחד, הרעד – אינם תוצאה של איום פיזי בלבד, אלא של השגה פתאומית, פנימית, שפורצת את חומות ההרגל והאדישות.
"נמצא שכאן הוגד לנו: ה׳ ביחד אתו [״עמו״], ובתוך לבו [״בו״] אין דבר זולתי הכנעה למלך". אין כאן רק קרבת ה׳ מן החוץ, אלא מציאות של מלכות השוכנת בתוך האדם. והרי זו עוצמת הפסוק: "ותרועת מלך בו" – ההכרה במלכות ה׳ אינה רעיון תיאולוגי מופשט, אלא רגש חי, ממשות פנימית, שעוברת בכל נימי הנפש.
"שההכנעה למלך היא בלבו" – לא טקס, לא אמירה פורמלית, אלא התמסרות שמתחוללת בלב פנימה, בלי גבול.
כשבימי המלחמה נשמעה פתאום אזעקה – קול של זעזוע, קריאה להתכנסות, פחד ראשוני – היה זה קול שדמה במובנים רבים לתרועה הזו. לא רק קריאה להיכנס לחדר ממוגן, אלא קריאה פנימית: לשוב. להתכנס לא רק בין קירות בטון, אלא לתוך הקשר הפנימי עם מלכו של עולם.
התרועה הזו – של אזעקה מודרנית, של חיינו כאן – מזכירה את אותה "סערת רגשות" שבלב היהודי, את אותו רגע שבו הלב מתמלא "בהכנעה גמורה", עד ש"כל הווייתו הפנימית" חדורה ב"תחושת התבטלות גמורה" מול ריבונו של עולם.
כך, בתוך האימה, בתוך הריצה, בתוך השקט שאחר כך – פתאום נזכרים: המלך בתוכי.
לסיכום אומר הרב מאיר איפרגן סגן מנהל תלמוד תורה חניכי הישיבות באשקלון בנשיאותו של הרב יצחק ברדא שליט"א ראש מוסדות יצחק ירנן לא רק כי אני בוטח, אלא כי אני מתבטל. לא רק כי אני רוצה להינצל, אלא כי אני נמשך אליו.
וכך נשמעת התרועה לא רק מחוץ – אלא מבפנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.