כך נבנית הנהגה
היום לפני 33 שנה - רגע בלתי נשכח
מיד אחר השבעה של רבינו הלב שמחה זי’’ע, רבינו הפני מנחם זי’’ע, שבאותם רגעים התעטר באדרת ההנהגה, יצא מרלב’’ח דרך בית הרבנית הצדקנית פערל ע״ה.
הבחורים נדחקו, רצו לראות, להצטופף, קצת שואנצונעס׳ טריה,
והוא, בפשטות ובחיוך, אמר:
ואס איז יעצט? שוין נאך אלעס’
והוסיף:
"אם כעת אני רבי, הרי צריכים לשמוע בקולי. שילכו ללמוד."
והרינה עברה במחנה. יש גערער רבי חדש. ואני אנהיגם בתורה.
בלי ועדות. בלי הוראות בשליחות. בלי הנחתות.
אחר כך הגבאי ר׳ חנינא שיף ז’’ל כן קרא בבית המדרש שלא ירדפו אחר הרבי, אלא יישבו וילמדו.
כך נבנתה הנהגה.
אמונת צדיקים בגור איננה רק סיסמה – היא דרך חיים.
לשמוע בקול הרבי, לא כי הכריז, לא כי תבע בפה, רק ביקש או רמז.
אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך.
כך קודם אצל הלב שמחה, שכתב "זה שנים שאין לי מנוח."
רצה לחמול, ביקש לחסוך בהוצאות, רצה להקל על הקהל.
בקושי הוציא קול קורא – א רמז, א ווינק, והציבור התבטל.
נמס מאהבה, למרות הגעגועים הצורבים לרבינו הבית ישראל.
כך היה תמיד.
והיום??
ב25 השנה האחרונות,
הרצון לשמוע בקול הרבי – הפך להנחתה.
אמונת צדיקים - שם קוד לסימון אנשים.
במקום לרמוז - לרמוס.
במקום לבקש - לפקד.
ותמיד זה להילחם, להשפיל, לשבור – עבור כבוד הרבי ’קיינער נעמט נישט אהן’
החינוך לצייתנות מתוך אהבה, שזכתה להדליק נשמות – הפכה לכלי אלים, לשיטת ה’באוואזען’ הידועה.
פעם נגד בתי ורשה, פעמים בהשתלטות על נכסים, הרבה מול פרוש והמון נגד צדיקים אחרים.
בחמש השנים האחרונות, זה בתוך הבית פנימה.
לפרק, להרוס.
"אם אני רבי – כולם צריכים לשמוע בקולי."
אז – כדי להחזיר את הבחורים לגמרא, לחברם לתורה.
היום – כדי לגרום להם לאבד צלם, לנתק מהתורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.