קדושת הנזיר – לא פרישה, אלא התקדשות

הרה"ג גרשון רוזנפלד

הקדמה: בין נזירות לקדושת ישראל

כהמשך לדברים אשר נצטווינו בעניין קדושת עם ישראל ומחנה ישראל, אשר למדנו עליהם בחומשים הקודמים, באה עתה פרשת נזיר – עניין ייחודי המעמיד בפנינו תובנה עמוקה ומרוממת על מושג הפרישות והקדושה.

ההבדל בין נזירות ישראל לנזירות העמים

בהקדמת עניין הנזיר בעם ישראל, יש להבהיר: אין הנזיר בעמנו כנזיר בשאר אומות העולם. בשאר האומות, הנזיר פורש לחלוטין מכל ענייני העולם הזה, ומסגף את גופו ואת נפשו בהתרחקות מחיי החברה. אך בעמנו, הנזיר נודר נזירות כאשר הוא חושש ממידות נפשו היכולות להביאו לידי עבירה.

נזירות כתגובה מוסרית: "הרואה סוטה בקלקולה"

חז"ל אמרו (הובא ברש"י במדבר פרק ו', פסוק ב'): "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". היין, אשר נברא לשם הודאה והלל לה', בקידוש ובהבדלה ובשאר מצוות – אפילו בשמחת הלב לעבודת ה' – עלול, כשנשתה ממנו יותר מן הראוי, להביא לשחוק וקלות ראש, עד כדי חטאים חמורים.

לכן, אדם הרואה סוטה בקלקולה – מראה זה צריך לעורר את רגשותיו ויחשוש לנפשו, שמא אף הוא ייגרר לשתיית יין יתר על המידה, ומכאן ועד חטאים חמורים – אין הדרך ארוכה.

הנדר: "נזיר אני לה'"

במצב כזה, יתעורר האדם ויאמר "נזיר אני לה'", כלומר: מטרתי בנזירות היא לכבוד ה' ולתורתו, כדי שלא אכשל ואעבור ח"ו על רצונו יתברך. בתקופה זו, בה הוא פורש משתיית יין, יקבע את עצמו לה' ולתורתו, כדברי הספורנו בפרשתנו.

ואף אם קיבל על עצמו את הנזירות לזמן קצר – שלושים יום בלבד – די בכך כדי שהרושם של ההתעוררות ליראת שמיים והמיאוס בשתיית יין יתירה, לא ימחה מליבו כל ימי חייו, ויזהר משתייה יתירה של יין.

האם חוטא הוא?

למרות כוונתו הטובה, חז"ל קראוהו חוטא. במסכת נזיר (דף י"ט ע"א) נאמר: "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש – וכי על איזה נפש חטא? אלא שציער עצמו מן היין". הרי שלמרות רצונו לקדושה, נחשב לו הדבר לפגם כלשהו – על עצם הצער שנמנע ממשהו מותר.

איסור התגלחת וקדושת השיער

דבר נוסף האסור לנזיר – התגלחת. על הנזיר לגדל פרע שער ראשו ולא לגלחו במשך ימי נזירותו. אין בכך סיגוף של גוף ונפש, אך יש חוסר נוחות מסוים. כל אדם עשוי לוותר על נוחות כדי להשיג דבר בעל ערך רב.

מטרת איסור התגלחת – להחליש את כוח תאוותיו. כדברי הספורנו: "תער לא יעבור על ראשו – ובזה יחליש כל מחשבת יופי ותקון השער".

מעשה שמעון הצדיק והנזיר מהדרום

הגמרא (נדרים ט' ע"ב) מביאה מעשה: שמעון הצדיק אמר שפעם אחת בא נזיר מן הדרום, יפה עיניים וטוב רואי, ושערו תלתלים. שאלו: "בני, מה ראית להשחית שערך זה הנאה?" השיב לו: "רועה הייתי לאבא, וראיתי בבואת פני במעיין ופחז עלי יצרי... אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך? העבודה – שאגלחך לשמים!"

הרי שמטרת הנזירות איננה פרישה מן העולם הזה, אלא שאיפה לטהרת הנפש על ידי הימנעות מגורמי החטא.

קדושת הנזיר – כקדושת כהן גדול

כאשר זו היא מטרת הנזיר – הרי הוא מתקדש בקדושה יתירה ונבדל מן התאוות החומריות. אף הוא זוכה לדרגתו של כהן גדול, שאסור להיטמא למת – אף לא לקרוביו, שנאמר: "ועל כל נפשות מת לא יבוא... קדוש הוא לה'".

הכהן הגדול מתעלה בקדושה ואינו מחלל עסקי קדושתו אף לצורכי כבוד המתים. הוא מוכן להבין ולהורות לקדושי הדור. כך גם הנזיר – בקדושתו ובפרישתו.

השיער והשלמים: בין הנזירות לקדושת החיים

נאמר: "וגילח הנזיר פתח אוהל מועד את ראש נזרו, ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים". השיער – שנשמר בקדושה כל ימי הנזירות – נשרף תחת קרבן השלמים.

מה הקשר בין השיער לבין קרבן שלמים? הרי קרבן שלמים, כפי שביארנו בפרשיות קודמות, מבטא את קדושת החיים – את האפשרות לקדש את חיינו מבלי לפרוש מהם. ואילו הנזיר, לכאורה, פרש מהיין?

אלא, כפי שאמרנו, הנזירות זמנית בלבד. היא תקופה בה בחר הנזיר לעורר את עצמו ולהימנע מן החטא, כדי שיוכל לשוב ולחיות את חייו על פי התורה – בקדושה ובטהרה. הנזירות היא אמצעי, לא מטרה. תכליתה – קידוש החיים במותר.

סיום: קדשנו ויטהרנו

לסיום מברך בנו איש החינוך הרב אפרים רוזנפלד שליט"א ייתן ה' ונזכה לקדש את עצמנו ולזכות לקדושה ולטהרה, במהרה בימינו, אמן