מאמר לשבועות - המדבר והמשכן כלב פועם

 

מאמר לשבועות - המדבר והמשכן כלב פועם

בעת קריאת פרשיות המדבר, אנו נפגשים בתיאור מדוקדק של סדר חניית השבטים סביב המשכן. אך כפי שמדגיש בהעמקה מיוחדת הרש"ר הירש, אין מדובר רק במערך לוגיסטי של מסע או חניה – אלא בתבנית חיים רוחנית-לאומית, בעלת משמעות חינוכית עמוקה ורבת השראה.

המשכן – איננו רק מקום. הוא לב פועם, מוקד זהות, נשמת חיים. עם ישראל חונה סביבו לא רק מבחינה פיזית, אלא מתוך תודעה פנימית: אנחנו סביבו כי אנו שייכים לו, כי הוא נוגע בנו ומגדיר את מהותנו. העם איננו חונה ליד המשכן – אלא מנגד סביב לעדות.

וכך כותב הרש"ר הירש בפירושו המאופיין בדייקנות לשונית ובהבנה פסיכולוגית מעמיקה של נפש האומה:
"כך נעשית העדות – שה' מעיד עליה – לנשמת החיים של העם כולו."
ה"עדות" – הלוחות אשר בתוך הארון, התורה עצמה – איננה חפץ מקודש סגור בארון, אלא היא שמעניקה חיות לכל פרט בעם. הילד והזקן, הנשיא והשפחה – כולם מקבלים ממנה את כוח קיומם הרוחני. אין מדובר, כדברי הרב גרשון רוזנפלד, בתורה השייכת לאליטה תורנית מנותקת, אלא בלב האומה הפועם, ביסוד המחייה את הכלל כולו.

דווקא הביטוי הדו-משמעי "מנגד סביב" מגלה את האיזון המופלא שבין קודש לרשות היחיד. מצד אחד – יש "נגד", מרחק, גבול, יראה. התורה איננה ניתנת להכנעה או שוויון – היא נשגבת, נישאת, גבוהה. אך מצד שני – "סביב", חיבוק מקיף. התורה מוקפת בעם, והתורה עצמה חובקת את העם – מושכת אליו כל נשמה.

הרש"ר הירש, כדרכו המדויקת והחודרת, מבדיל בין שני שמותיו של מוקד המחנה: משכן העדות ו-אהל מועד. לדבריו, "כשלעצמו הוא 'משכן העדות', מקום משכנה של התורה; אך עבור העם – הוא 'אהל מועד', אוהל ההתוועדות, המרכז המאחד את גורל האומה ועתידה." המשכן איננו רק מרכז סטטי – אלא גם נייד. הוא נע עם העם, מלווה אותו בכל מסעיו, כמו תורה שאינה כלואה בארון, אלא מלווה את האדם בכל עקומות הדרך.

הרב גרשון רוזנפלד מעיר כי תובנה זו של הרש"ר הירש מעניקה יסוד חינוכי ממדרגה ראשונה: המרכז הרוחני איננו תכלית לעצמו – אלא מוקד זהות נייד ונוגע. התורה כ"לב האומה" אינה קניין של העבר, אלא נשמה נושמת, שממשיכה לפעום גם בתנאי מדבר, בלבול, תנועה ותהייה.

בדור של חיפוש שייכות, כאשר רבים מבקשים את זהותם ואינם יודעים אל מה לנטות – תורתו של הרש"ר הירש בוקעת מתוך המחנה ומשמיעה קול ברור:
כאשר התורה תיתפס שוב כלב חי, כלב המקרין החוצה קדושה אך גם מזמין פנימה שייכות – נוכל, בעזרת ה', לראות את מחננו שוכן סביב משכן של חיות, ולא רק סביב מבנים ריקים מתוכן.

המסר הזה, מדגיש בנו מנהל תלמוד תורה הרב מרדכי  רוזנפלד, צריך ללוות כל איש חינוך וכל מחנך הדורש לעצמו שליחות. לשאול את עצמו: האם אני מנגיש את התורה כמרכז של קדושה ושייכות? האם תלמידיי חשים שהמשכן שייך להם, שהוא נע איתם, שהוא מדבר אליהם?

חניית המחנות במדבר איננה תיאור היסטורי בלבד – היא מפת חיים נצחית. כאשר התורה היא "אהל מועד", כשהיא מלווה, נוגעת, מתוועדת עם כל אחד – אז ורק אז, נהפוך שוב לעם שחי סביב לבו - בתמונה עם נכדו חביבו יחזקאל צבי מילר