גאוותו של האדמו"ר מגור החריבה את היהדות החרדית בארה"ק!!

גאוותו של מי הולכת ומחריבה את היהדות החרדית בארה"ק??

 להבדיל אלף אלפי הבדלות, בניגוד לבית המקדש שנחרב עקב ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקילוס, הרי שעל המצב כיום אפשר לומר את ההיפך הגמור.

בדורנו, לא בעוון ענווה יתירה נפלו החומות, אלא בעוון ההיפך: בגאווה שאין עמה אחריות, בסירוב להכיר במציאות משתנה, ובדבקות עיקשת בעמדה שאין לה לא תועלת ציבורית ולא הסכמה רבנית רחבה.

***** (ההיפך מענווותנות) של האדמו"ר מגור - החריבה את היהדות החרדית בארץ ישראל, והמיטה אסון אישי ישיר על רבבות רבבות משפחות האברכים לומדי התורה מכל העדות והחוגים בארה"ק!

החוק שהיה – וההחמצה הגדולה

ההיסטוריה עוד תיכתב, אך כבר עתה ברור: אחד הרגעים המכריעים של משבר היהדות החרדית בעידן הזה התרחש אי שם בשנת תשע"ח, כאשר חוק הגיוס של שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן, עמד לעבור בהצלחה בכנסת.

חוק הגיוס שהוצג בשעתו, לא היה מושלם. לו הכל היה תלוי רק בציבור החרדי, כנראה החוק היה נכתב אחרת. החוק כלל מכסות גיוס, סנקציות כלכליות על אי-עמידה ביעדים, ותביעה לשוויון מסוים בנטל. אך הוא גם הכיל מתינות: לא היו בו עונשים פליליים, והוא נתן מרחב לעולם הישיבות להמשיך להתקיים תוך הסתגלות טבעית והדרגתית שלא היתה פוגעת בעולם התורה!

החוק לא היה האידיאלי ביותר, אך בעולם ריאלי שבו היהדות החרדית אינו הציבור היחיד בישראל – היה בו כל מה שהציבור החרדי יכול היה לבקש: דחייה מדורגת, סנקציות תקציביות בלבד (בלי סנקציות פליליות!), שימור מעמד בני הישיבות, גמישות בפועל, ובעיקר – הסכמה רחבה ושקטה של רוב גדולי הדור, שליט"א וזצוק"ל, שראו בו "גזירה שאפשר לעמוד בה", והיו מוכנים לדון בפשרות שיאפשרו שמירה על עולם התורה לצד שיתוף פעולה מינימלי עם המדינה.

אך אז קם קול אחד מתוך ההנהגה החרדית, ה"ה האדמו"ר מגור, שאז החזיק עדיין בהשפעה פוליטית מכרעת - שנגרר אחרי קול קיצוני מסוים מאחת החסידויות הקטנות, כזו שאין לה שום קשר להנהגה ציבורית ואין לה שום אחריות כללית על עולם התורה – והחליט לקבוע לבדו, בקול חזק ותקיף, ובלתי ניתן לערעור: מתנגדים לחוק!

לא עזרו תחנוניו ודמעותיו של הגראי"ל שטיינמן זצ"ל ושאר גדולי התורה עמו, לא עזרו גם שכנועיו של האדמור מבעלזא שליט"א שחזר ואמר בלשון שאינו משתמע לשתי פנים: מי יודע אם תהיה אי פעם עוד הזדמנות להעביר חוק גיוס כזה - - -  

האדמו"ר מגור, מתוך תפיסה נוקשה של "הכל או כלום" נעמד על רגליו האחוריות, סירב להקשיב לדעתם של גדולי תורה אחרים, מיושבים ומבוגרים ממנו, והפעיל את כל כוחו הפוליטי למנוע את אישור החוק – והוביל בכך לפירוק הממשלה, לפיזור הכנסת, ולסבב מיותר של ארבע מערכות בחירות, ובעיקר - לתחילתו של תהליך נוראי שבסופו אנו עומדים היום – בלי חוק, בלי תקציבים, בלי גב פוליטי, ועם דעת קהל זועמת שדורשת לבטל כל פטור.

התוצאה? משבר ממושך, הקצנה בדעת הקהל החילונית, וחיזוק הקולות התובעים גיוס חובה ללא הנחות. מה שהיה אז חוק מתון יחסית, הפך בדיעבד לחלום רחוק. כיום, עם החלטות בג"ץ, תקציבי הישיבות בסכנה, והלחץ הציבורי והמשפטי על גיוס חרדים גובר, כיום ברור כי החוק של ליברמן היה, במונחים של ימינו, מתנה משמים שלא נוצלה.

ובתווך - נפלו רבבות בחורים ואברכים שנתונים למשיסה בכל פינה שהם פונים, בלי השכר הזעום שהיו מקבלים ממשרד הדתות, עם צווי עיכוב יציאה מהארץ, עם חשש יום ולילה להיעצר ולהיכלא, עם הפסד גורלי של אלפי שקלים בחודש מתקציב המעונות, וברור שהגזירות רק בתחילתן.

ולא מדובר על משחקי הפסד של אלפי שקלים לכאן או לכאן. הרי לא מדובר כאן בעשירי עולם שמחזיקים בשטחים יקרים בכל רחבי הארץ בשווי מאות מאות מיליוני שקלים. מדובר באברכים עמלי תורה שנלחמים בצפרניהם על הלחם והחלב של ילדיהם. מדובר בקיומם הבסיסי ובשלוות הנפש של אלפי אלפי משפחות, חסידים, ליטאים, ספרדים, בעלי תשובה, כולם, כולם סובלים בגלל איש אחד שחוסר ענוותנותו החריב את הכל!

עיוורון במקום חשבון נפש: הדבקות בשגיאה ההיסטורית והסכנה לעתיד החרדי

אבל מה שגרוע עוד יותר הוא, שבמקום לעצור, לשאול, לבחון, ולהודות בטעות, או לפחות להכיר בכך שהוא לא מתאים ולא כשיר להנהגה אחראית של עולם התורה - הכל ממשיך בדיוק באותו קו: מלחמה. החרמה. פירוק ממשלות. חוסר התחשבות בדעת שאר גדולי ישראל. כאילו שבצד השני של הקלפי מחכה ממשלת חסד, שתתן גרם אחד יותר מאשר ניתן לקבל כיום.

היום, כשגם עשירית מאותו חוק נראית כחלום רחוק, אפשר רק להתפלל שנזכה שוב לקול של הנהגה מתונה, שקולה, מכבדת את שאר חכמי ישראל, ורואה את טובת הדור בעיניים פקוחות, ביישוב הדעת, ובאחריות, ולא מבעד לעשן קרבות האפופה מאבקי שליטה, יוקרה ואגו.

כי אין מדובר כאן בצעד של שגגה ובטעות חד פעמית בשיקול הדעת. מדובר בשגיאה אסטרטגית מתמשכת וזדונית, בקור רוח, שהשלכותיה הרות גורל. מדובר בגישה הנהגתית שלא מסוגלת להודות בטעות, לא סובלת ביקורת, ומכירה רק דרך אחת: כח, כח, ושוב כח. ואם זה לא הולך, אז ננסה בעוד יותר כח - גם אם בדרך תתרסק היהדות החרדית בארץ ישראל, ויווצר נזק בלתי הפוך לדורות,, נזק שיגבה מחירים נוראים בגשמיות וברוחניות למשך שנים ארוכות!!

מה שעוד אפשר להציל, אחרי שטיפש אחד זרק אבן גדולה למים - יינצל רק על ידי גישה אחראית, עמוקה, מאוזנת. לא בהתלהמות, לא בהפגנות, לא בפירוק קואליציות, אלא בבניין - עם כלים של מדיניות חכמה ושקולה, ולא בפוליטיקה קטנונית.
כי לא כל מי שצועק "קנאות" הוא פנחס. ולא כל מי שנלחם על 'עקרונות' כביכול פועל באמת לשם שמיים. לפעמים דווקא השתיקה, ההקשבה, הענווה, וגם היכולת להכיר להודות בטעות - היא קריאת הקודש האמיתית.
לא נוכל לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה" — אם לא נקום ונאמר:
די לגאווה,

די לשתלטנות,
די לקנאות עיוורת,
ודי למלחמות בשם הציבור — כשהציבור כולו משלם את המחיר.