זיכרונות כואבים מיום הזיכרון והעצמאות: לא עומד בצפירה!
מאת: אהרלה יקטר
אייר תשפ"ה.
היום, בגיל חמישים, כשאני רואה שוטר של משטרת ישראל, ליבי מתפוצץ משנאה. אני חוזר באחת לזיכרון ילדות – ילד בן חמש, נוסע עם אביו לברכת החמה בירושלים, עובר דרך כיכר השבת. הציבור רקד בשמחת המצווה, ושוטר אכזרי, ללא כל סיבה, החל להכות את הסובבים באכזריות. גם אני, ילד קטן, חטפתי מכות רצח.
מאותו יום – דמותו של שוטר חרוטה אצלי כסיוט, רע ואכזרי.
יום העצמאות – עבורי, הוא אחד הימים הקשים ביותר בשנה.
כנכד לניצולי שואה – מצד אבא ומצד אמא – שסבו וסבתו נשאו על זרועותיהם את המספרים המקועקעים של מחנות המוות, אין בי שום תחושת חגיגיות.
סבי, ששרד חמש שנות סבל בלתי נתפס, ראה במו עיניו את הרצח של אביו, אמו ואחיו.
סבתי, שאיבדה את כל משפחתה, סבלה ממיגרנות קשות כל חייה.
גדלתי בתל אביב, ברחוב שינקין.
שבוע לפני יום העצמאות ושבוע אחריו – פחדתי ללכת לבד ברחוב.
מהבית בתל אביב, בדרך לתלמוד תורה בעלזא ברחוב אחד העם – נתקלתי שוב ושוב בצעקות והשפלות מצד חילונים:
"לך לצבא! חבל שהיטלר לא סיים את העבודה!", "פרזיט! חי על חשבוננו!", "היטלר היה צריך לגמור גם אותך!".
כעונש על כך שנולדתי בבית חרדי – ספגתי קללות, יריקות, דחיפות, משיכות בפאות, ולעיתים אפילו מכות פיזיות.
אפילו במכולת החרדית ברחוב בילו, חילונים התפרצו, קיללו, דחפו, והתייחסו אלינו כאל מיותרים.
בחנויות – סירבו למכור לנו מוצרים. ברחוב – זרקו עלינו חפצים.
השנאה של החילונים לחרדים – הייתה עזה יותר מהשנאה של ערבים ליהודים.
אבי סיפר לי שגם בדורו, מיד לאחר קום המדינה, פחדו ילדי תל אביב החרדים להסתובב ברחובות. קבוצות ילדים חילוניים תקפו אותם באכזריות, בעידוד מבוגרים, מבלי להיתקל בהתנגדות.
ביום העצמאות, כשהתנוססו דגלים צבעוניים על בניינים כמו 'בית דבר', 'בית מעריב', בניין העירייה או היכל התרבות – חשנו ברחוב את אותה אנטישמיות שחשו יהודים באירופה ערב הפוגרומים.
חג חילוני – חג של שנאה כלפי החרדים.
גם אנשי "המזרחי", שומרי מצוות כביכול, לא הפגינו אהבה רבה כלפינו.
במקרה הטוב – צעקו "פרזיט", "לך לצבא", "דרוס כל דוס".
במקרה הפחות טוב – הפנו גב ולא אמרו שלום.
לכן, עבורי, לראות שוטר, לראות חייל – זה טריגר לחוויות אפלות.
ביום הזיכרון – איני עומד בצפירה. אני יוצא בכוונה לרחוב, מהלך בו בגאון – שירגישו החילונים ולו מעט ממה שאנו חווינו אז.
אצלי יום העצמאות – הוא לא חג.
הוא זיכרון מתמשך של שנאת יהודים לחרדים.
של רדיפה, של כאב, של דמעות.
היום הזה עבורי – הוא עדות חיה לפצע הפתוח שהותירה הציונות החילונית ביהדות החרדית בישראל.
אהרלה יקטר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.