רגעי השבוע - ויקהל - פרה
שמירת השבת של ההורים וזעקת הבן בסגירת מעגל בלתי נתפסת / שמו הנכון והעמוק של 'פורים דמוקפין' / האדם אחד יחטא וכל העם יסבול? / הגאון שזכה לעלות לרגל
א. החוברת הפלאית
ההורים לא בחלו בשום דרך, ועשו כל מאמץ או פעילות למען הצלת בנם, עומר שמו. "הבן שלנו חולה אסטמה, אנא מטובך! הפעל את קשריך עם הנשיא פוטין, שיפעל בדרכיו איך לגרום לרוצחים בעזה לשחרר את בננו השבוי" - כך החלה מסכת קשרים ארוכה, הנסוכה בטללי עידוד וחיזוק שהרעיף הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א על בני משפחת שם-טוב מארץ ישראל, מיד לאחר שחרורם לפני כשנה וחצי של כמה השבויים שהיו עם אזרחות רוסית, בהם אמו וסבתו של אלכסנדר טרופנוב, שבעצמו שוחרר רק לפני כחודש.
הרב לא התחמק בתואנה שלעומר בנם אין אזרחות רוסית, אלא עמד בקשר בכל הרגעים הקשים, להקשיב ולכאוב, ולהעניק להם אהבת ישראל אמיתית. לא פלא הוא, שכאשר שמעו לפני מספר ימים שהרב שליט"א הגיע לביקור קצר בארצנו הקדושה, הם ביקשו לפגוש אותו.
בסיום הביקור שנערך בחלקת כולל חב"ד בהר הזיתים, לשם עלה הרב הראשי כמדי שנה בשבוע של חג הפורים, לקבר בתו הבכורה חי' מושקא ע"ה, לרגל יום היארצייט שושן פורים, במלאות כ"ח שנים מפטירתה, אסף הרב את עצמו ואזר כוחות כדי להמשיך ולפעול את השליחות הקדושה, גם עם משפחה שלא קשורה לקהילה במוסקבה, ואין לה לכאורה שום שורשים ברוסיה.
הם חיכו לו בהתרגשות רבה, כל בני המשפחה מסביב, ועומר השבוי, ששוחרר לפני מספר שבועות - במרכז. רבות שמע מאז שחרורו על הרב של רוסיה. כעת הוא יראה אותו מקרוב. הוא יפתיע אותו בסיפור על הרבי. והרב עצמו מתרגש לא פחות, הוא גם הכין הפתעה שיתאים לעומר - ובסופו של דבר יראו שניהם, הרב ועומר, שההפתעות הפתיעו את שניהם...
"הוכנסתי לתוך מנהרה חשוכה ומאובקת, שגרמה לי סבל בל יתואר בעקבות האסטמה שאני סובל ממנה שנים רבות. מצאתי שם בנס חצי בקבוק מיץ ענבים - הרגשתי כאילו קרה לי נס פח השמן. אני יודע בדיוק באיזה מצב רוחני הייתי לפני כן, ובכל זאת, החלטתי דווקא כעת במצבי הקשה במנהרה, לערוך קידוש בכל ליל שבת, בהכנסת כמה טיפות מיץ ענבים לפקק, ועם מעט המילים שידעתי מנוסח הקידוש. שמרתי על המיץ מכל משמר, גם כשהייתי רעב וצמא ביותר.
תוך שיטוט וגישוש במנהרה מצאתי גם פנס, ובכל ערב למשך 30 שניות הארתי לעצמי את החושך הנוראי ששרר במעמקי האדמה. עד שבחלוף כחמישים ימים, הפנס הפסיק לעבוד, ואז נשברתי לגמרי. פניתי בזעקה "אבא שבשמים, הוצא אותי מפה! אני לא יכול יותר! לא משנה חי או הפוך מזה. אבל לא עוד. אנא".
חלפו מספר דקות בודדות, הדלת נפתחת ומחבל מוציא אותי למנהרה אחרת, שאור נכנס בה והיחס השתנה אליי לטובה. ואז אני מקבל הפתעה"... עומר שולף בהתרגשות חוברת צהובה, ומציג לרב חוברת 'דבר מלכות', שהמחבלים השובים שלו מצאו בין הספרים שחיילי צה"ל השאירו באחד המבנים שהיו בו, והם הביאו לו אותה. ומאז החל ללמוד ממנה את פרשת השבוע ואת שיחותיו של הרבי, מה שהעניק לו עידוד וחיזוק בתקופה הקשה ביותר. בהשגחה פרטית מופלאה, מופיע בחוברת - שהייתה בכלל על פרשת "וארא" - המאמר הנודע של הרבי "באתי לגני", וגם שיחה על פרשת השבוע. ותוכן שניהם הוא על יוסף הצדיק שעלה מהבור לגדולה, נושא שהעניק לעומר עידוד במצבו הקשה.
ההורים הנרגשים שכבר שמעו את הסיפור מבנם עומר, מספרים להרב שליט"א, פלא מדהים: "באחת השבתות, החלטנו להתחיל לשמור שבת לזכות בננו עומר. זה היה בשבת פרשת משפטים לפני קצת יותר משנה. שנה בדיוק מאותה שבת פרשת משפטים, שנה מאז התחלנו לשמור שבת - שוחרר עומר בשבת פרשת משפטים ושב הביתה!
עומר מספר, כי הוא הוזמן לארה"ב לנסיעה בקרוב, והתנאי שלו היה: ביקור אצל הרבי. ביקור אצל הצדיק ששלח אליי את מאמריו ושיחותיו למעמקי הכלא, והם הרימו והחזיקו אותי בחיים ובשפיות ברגעים הכי קשים.
ולפני שנפרדים, אומר הרב לעומר: הבאתי לך מתנה שבטח תאהב, ומגיש לו תמונה ממוסגרת ועטופה. עומר פותח בסקרנות, וצילום של הרבי מופיע במלוא תוארו ויופיו, כשהוא מחזיק בידו חוברת 'דבר מלכות'... עומר מתבונן, ואז כמעט שואג: "הרבי מחזיק דבר מלכות בכריכה בצבע צהוב. ראו. גם החוברת שהחייל האלמוני שכח והמחבל יימ״ש נתן לי - היא בצבע צהוב"!
בשולי הדברים המדהימים, וכדי לסבר את האוזן של הקורא להלן בנושא צבע הכריכות של חוברות 'דבר מלכות' המפורסמות: יוזם הדפסת חוברות אלו, הרה"ח ר' טוביה פלס ע"ה שנלב"ע לפני כשנתיים, קבע לכל שבוע את צבע הכריכה. עד היום לא שמעתי הסברים לכך, אבל הוא היה מתעקש על צבע אחיד בכל המקומות שמדפיסים בעולם, לפעמים חום. לפעמים ירוק. סדרה מסוימת שחוזרת על עצמה בכל חודשיים. ולפעמים - כמו פרשת וארא תשפ"ד - צבע צהוב, בדיוק כמו הצבע שהודפס באותו שבוע שהצלם צילם את הרבי - ושלושים שנה אחר כך, יקבל מהרב הראשי שליט"א עותק ממנה - עומר השבוי ששוחרר...
ב. 'שושן' פורים בדווקא
בימי הפורים, לאחר שניתנה הרשות ליהודים להתגונן מפני אויביהם, מתארת המגילה בפרק ט' דו-שיח מעניין בין אחשורוש לאסתר:
"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ, וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן. בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ, וּמַה-שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ, וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ. וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן, לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם; וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן, יִתְלוּ עַל-הָעֵץ". והמלך אישר את בקשתה של אסתר, וביום הנוסף "וַיִּקָּהֲלוּ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן... וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ".
כך ציטט הרב הראשי הרב לאזאר, תוך כדי אמירת 'לחיים' בהתוועדות בשבת שחלפה - 'שושן פורים המשולש'. והיות ואנו עדיין בעיצומם של שבעת ימי המשתה של החג, ארשה לעצמי להעלות כאן את הפנינה הנפלאה שלו.
הוא העלה תמיהה יסודית: 'שלוש מאות' איש נראים כמספר זניח בהשוואה לשבעים וחמישה אלף שנהרגו בשאר מדינות המלך, ואפילו פחות מחמש המאות שנהרגו בשושן ביום הראשון. מדוע אם כך היה צורך ביום נוסף של הריגה בשושן, ובמה הוא כה חשוב עד שנקבע לדורות כ'שושן פורים'?
תשובתו המקורית, היא יותר קבלית, אך הקדים מראש את שאלת הגמרא המפורסמת: "המן מן התורה מנין? שנאמר 'הֲמִן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת'?!". והרב שליט"א הסביר: "רמז זה אינו עניין טכני של אותיות בלבד. יש כאן קשר עמוק בין המן לבין חטא עץ הדעת. מהו הקשר? בעץ הדעת טוב ורע היו טמונות שלוש הקליפות הטמאות, ובעקבות החטא הן יצאו מהכוח אל הפועל והתגלו בעולם. המן מגזע עמלק מייצג את שיא תוקף התגלות הקליפות הללו בעולם.
תיקון הקליפות דורש עבודה רוחנית עמוקה ויסודית. המספר שלוש מאות מרמז על עומק זה: מאה הוא מספר שלם המבטא את כל הצדדים שבעשר הספירות (10×10=100), ואילו שלוש מאות, מסמל את בירור שלוש הקליפות הטמאות בדרך זו. ואכן בתרגום המגילה מודגש, כי אותם שלוש מאות לא היו אויבים רגילים, אלא מזרע עמלק דווקא - הביטוי העמוק ביותר של כוחות הטומאה.
הדברים עולים בקנה אחד עם ביאורו של הרבי מדוע מכונה "שושן פורים" דווקא בשם זה, למרות שיום זה הוא פורים בכל העיירות המוקפות חומה בימי יהושע בן נון, והמטרה העיקרית בכך היא דווקא לכבד את ערי ארץ ישראל שהיו אז חרבות. וביאר הרבי, שבשם זה מודגש שגם ה'לעומת זה' של "שושן" נעשה עניין של קדושה, של "פורים", וגם הרע עצמו הופך לטוב. ולפי האמור אכן שושן פורים אינו רק יום של שמחה נוספת, אלא מבטא את העבודה הרוחנית העמוקה של בירור הרע בשורשו, תיקון לחטא עץ הדעת, ניצחון עמוק של אור על חושך ברובד הרוחני הפנימי ביותר.
בשיחה למחרת עם ידידי הסופר הרב לוי יצחק הולצמן, כשחזרתי על הדברים ששמעתי מהרב, חשב בן שיחי מעט והוסיף מדיליה, כי יש כאן רמז מופלא בגימטריה: "רוח ענן אש" - שלוש הקליפות הטמאות שנזכרות בתנ"ך - עולים בגימטריה כמניין "יד טו שושן" (685), המרמז על התיקון שהתרחש בשני ימי הפורים בעיר הבירה שושן.
ג. שעון מגדל העיר
שאלה מעניינת עולה כאשר מתבוננים במגילת אסתר: מדוע התפרץ זעמו של המן על כלל ישראל כולו ולא רק על מרדכי היהודי? הרי רק מרדכי הוא שלא השתחווה לפניו, כפי שנאמר "וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה"?
אלו מהשאלות והחידושים המתגלגלים לרוב, תוך כדי אמירת 'לחיים' בקבלת פנים הקצרה שעורך הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א בשעות שלפני הצהרים עד הצהרים, למביאים משלוחי מנות ובאים להתברך ביום גדול זה, שעליו אומרת ההלכה "כל הפושט יד נותנים לו". ובכל הקשבה של מספר דקות במעמד זה, אתה יוצא עם תובנות חדשות על מגילת אסתר שזה עתה קראנו.
"נוכל לדרוש, שמה שהרגיז את המן יותר מכל, לא היה עצם הסירוב להשתחוות, אלא הנאמר בהמשך: "מָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ". כלומר, מרדכי שמר את הקימה וההידור בכבוד אך ורק לעניינים שבקדושה - קימה לפני רבו, לפני הוריו וכיוצא באלו, וכל זה נעשה במקום גבוה כמו 'שער המלך', כי מרדכי יודע להעריך את תוכנו הפנימי של המיקום ובמיוחד שם ישב.
ייתכן והמן עוד היה מבין את הסירוב של מרדכי להשתחוות, שכן זה נוגע לאיסור עבודה זרה. אך אי-הקימה מפניו אינה עניין של הלכה גרידא, אלא הדגשה מיוחדת של מרדכי על המעלה היתרה שיש בבני ישראל - שרק בפני רב ומורה הוראה או הורה, ראוי ויש חיוב לקום. זוהי הגאווה היהודית האמיתית שכה הרגיזה את המן, ושעליה לא היה מוכן לוותר למרדכי היהודי, גאווה יהודית שיש בכל יהודי באשר הוא. ולכן לא הסתפק המן ברצון להרוג רק את מרדכי.
ואם כבר הוזכר שאת הכבוד האמיתי יש לתת רק למורה והורה - וברוח האווירה של פורים, סיפר הרב שליט"א, כי הוסבר לו פעם, מדוע שעון העיר המרכזי מוצב בראש מגדל גבוה? נוח יותר היה לכאורה, שהוא ימוקם בגובה ראיית האנשים בלא הצורך להרים את הראש אל-על ולהביט במחוגיו הארוכים! אלא שאם אכן היה ניצב למטה, רבים היו נעמדים לידו ומתחיל להשוות את הזמן המופיע בשעון המרכזי מול השעון שבכיסו או בדש חליפתו. זה היה מגיב: 'השעון מפגר בכמה שניות ויש לתקנו'; ולעומתו השני היה אומר 'השעון ממהר מדי ויש לסדרו', וכן על זו הדרך.
אך כאשר השעון עומד גבוה, הוא לא מקשיב ולא מאזין לציבור אלא עושה את עבודתו המדויקת ללא הפסק, ומה יודעים ולומדים כלל האנשים? להביט ולהקשיב וללכת ללא עוררין אחרי השעון הגבוה, ולא לנסות לסחוב את דרך השעון לדרך שלהם...
והדברים ברורים ונכונים, בכל קהילה ואף לכל בית!
תמונת השבוע שלי: הפגישה האחרונה של הגאון עם הרבי
מונסי הוא יישוב במחוז רוקלנד שבמדינת ניו יורק בארצות הברית. היא התפתחה במשך השני, וכיום היא אחת המושבות היהודיות הגדולות של הקהילות החסידיות. יש לי שם חבר טוב מזה שנים רבות, ובאחד מביקוריי באמריקה, הוזמנתי לביתו של ידיד זה, ואז הופתעתי: 'חמי וחמותי מבקשים שתעלה לביתם'. עלינו יחד, לבית של משפחת הרב יוסף ומרת שיינדל שושנה גלדצהיילר.
הגאון הרב אפרים אליעזר הכהן יאלעס, שהכיר את הרבי עוד בחיי חמיו הרבי הריי"צ נ"ע, היה בא פעמים רבות מפילדלפיה בה שימש כרב הראשי במשך שנים רבות - להשתתף בהתוועדויות הרבי, והיה מאוד מקורב לרבי. הוא קיבל על עצמו את הרבי כרבו האישי, והיה נוהג לבוא אליו מספר פעמים בשנה. מסדרת הספרים 'אגרות קודש' ניכר, כי נכתבו מאות מכתבים תורנים בין שניהם.
שלוש בנות היו לו, הקטנה מביניהן הייתה הרבנית גלדצהיילר, וכאשר שמעה מבתה שחבר של בעלה - שליח של הרבי במוסקבה הגיע לבקר במונסי - ביקשה מאוד שאגיע לבקר בביתם. נעניתי כמובן להזמנה החשובה, ועשיתי את אוזניי כאפרכסת כדי לשמוע כל מילה, והיה הרבה מאוד מה לשמוע.
הם זכו במשך שנים רבות להתלוות לאביהם הגדול, בעת שהיה מגיע לבקר אצל הרבי בימי חג הפסח וחג הסוכות, כדי לקיים את דברי חז"ל: 'חייב אדם להקביל פני רבו ברגל'. "אבא היה מגיע לתפילות שחרית ומוסף, והיו מכבדים אותו בעלייה הראשונה לתורה. אחרי התפילה הוא היה נכנס אל הרבי לכמעין יחידות, ומשוחח עם הרבי זמן מה" - היא מספרת בערגה גדולה.
ואז דוק של עצבות נראה בעיניה, והיא מספרת על הביקור האחרון בחג הפסח בשנת תשמ"ח: "הגענו כולנו יחד, וכשעלה הרבי מהזאל הגדול והבחין באבא, לחץ את ידו בחמימות רבה, ואחר כך נכנסנו לחדר הרבי, כעבור זמן מה יצאנו, ואילו אבא והרבי המשיכו לשוחח באופן פרטי.
הביקור נמשך כמחצית השעה, וכשאבא נפרד מהרבי, יצא הרבי אחריו ללוותו בעוד שני נכדיו תומכים בו ועוזרים לו ללכת לאחוריו, משום שאינו רוצה להפנות את גבו לרבי, בדרך אל היציאה הובא כיסא, ואבא התיישב על כסא.
הרבי אמר לו את המלים "יראה כהן בציון", ואחר כך הוסיף, כי כיון שעתה הוא יום טוב שינגנו שיר שמחה. הקהל שעמד מסביב פצח בשיר "ושמחת בחגיך", והרבי עודד את השירה בידיו הקדושות, כשהוא מביט במאור פנים באבא, בנו ובכל הסובבים.
הרבנית גלדצהיילר נעצרת, הדיבור קשה עליה, בעלה הרב מעודד אותה להמשיך, והיא אומרת לי: "כולנו, כל מי שעמד שם, הרגיש כי שני האנשים הענקיים האלו, נפרדים מעלמא הדין אחד מהשני. ידענו בבירור שזו הפגישה האחרונה שלהם בעולם הזה".
ידיד בית אבא הוא הרה"ח ר' אהרן רבינוביץ שיחי', מחשובי חסידי באיאן במונסי, עוד מאז שלמדנו יחד בישיבת באיאן בירושלים והקשר מאז - בעיקר בזכות הוריי שיחיו - הלך ונקשר, ואף הגיע לבקרני כמה פעמים במוסקבה. וכעת, בהגיע עת דודים, ובתו החשובה באה בברית הנישואין, זכיתי בס"ד להגיע, יחד עם הוריי שיחיו, כדי להשתתף בשמחה הגדולה, בתו של הרב רבינוביץ, נכדה אהובה להרב והרבנית גלדצהיילר - נינת הגאון הרב יאלעס זצ"ל.
גוט שבת!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.