בס״ד, ערש״ק פרשת וישב שבת חנוכה תשפ״ד.
לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה׳.
חלק ב': בלי הקדמות ומתיחות, אמשיך היכן שעצרתי בשבוע שעבר, 'ואז עלה במוחי רעיון'.
אני מוציא את מכשיר הטלפון ומחייג לצבי, הלא הוא בנו של מוישה ז"ל, שמאז פטירת אביו הוא מנהל את העסק ביד רמה, ואם תשאלו האם אני מיודד עם צבי הנ"ל? כן וכן, כאשר הגעתי ארצה והשתטחתי על קברו של מוישה, הופס, שכחתי לציין כי מוישה ז"ל נפטר ביארצייט של אבי ז"ל, וכשהגעתי ארצה ליארצייט של אבי עמדתי בשטיבלאך בצאנז בירושלים וכמנהג ירושלים 'תפסתי' את הפתח של השטיבל שתיכף מסיים והמתנתי שם כסימן שאני אורב לעמוד התפילה, החזן שסיים לפניי את התפילה היה צבי הנ"ל, הוא ניגש אלי ואמר לי 'אני באזור, קח את מספר הטל' שלי ותתקשר אלי לאחר שתסיים את התפילה, יש לי משהו חשוב לדבר איתך', ועוד משהו, מוסיף צבי, הבאתי לחיים ליארצייט של אבי ז"ל, נשאר מספיק גם למנין שלך, שיהיה לבריאות ו'לחיים'.
אחרי התפילה התיישבתי בניחותא ושתינו לחיים וכמנהגי מאז ולעולם הכרזתי 'לחיים, לחיים' די נשמה (הפעם זה 'די נשמות') זאלן האבן א' עליה, די קראנקע א' רפואה, די מתים א' תחיה, די בחורים א' פנויה, די שונאים א' תליה, די בעלי חובות א' פריעה, די ברסלב'ער א נסיעה'.
הציבור התמוגג, הכיבוד נושנש, הבראנפן התאדה, הציבור היה מרוצה, נפרדנו וחזרתי לרכב, חייגתי לצבי, הודיתי לו על ה'לחיים' ושאלתי להיכן להגיע, נסיעה של 2 דקות ואני במשרדו, הוא מכבד אותי לשבת ומציע מיד שתיה ותקרובת וניגש ישר ולענין: 'האם אבי ז"ל נשאר חייב לך משהו?'
עזוב, אמרתי לו, עברו עשרות שנים ואני בקושי זכרתי שהיה לנו שותפות בעסק תקופה קצרה, הכל בסדר.
צבי לא ויתר, הוא שולף מהארון תמונה יפה מצויירת בידי אמן, אני מיד זיהיתי את התמונה, הצייר היה איש ססגוני, ניהל קיוסק באנטוורפן ובשעות הרגועות, כשיש מעט לקוחות, היה מסתובב לעבר כן הצבע וצייר על בד ציורים מרהיבים, מכיון שאבי היה צייר אומן, אהבתי לעמוד ולהתבונן בציירו ואף אהבנו לשוחח על דא ועל הא.
יום אחד, באתי אליו להיפרד, סיפרתי לו שאני חוזר ארצה להתגורר בארץ הקודש, הרים האיש את הציור הזה, הראה לי על המחיר הגבוה יחסית שרשום עליו ואמר לי: כבוד בשבילי שציור שלי יפאר בית בירושלים עיר הקודש, קח אותו למזכרת. סירבתי בנימוס, אמרתי לו כי אני יודע שהוא בקושי מתפרנס מחנותו והציורים הם השלמת הכנסה ואינני רוצה מתנות, האיש דחק בי, לבסוף שלפתי כמה שטרות ולאחר הפצרות הסכים לקחת ולקחתי איתי את הציור, אך בביתי לא תליתי את זה, משום שאף תמונה לא תלויה בביתי, זה הטעם הקלאסי של נוות ביתי שתחיה עמו"ש.
לקחתי איתי את הציור למשרד דאז, ותליתי את זה שם, וכשנפרדנו הציור נשאר שם וכעת צבי שולף אותו מהקיר ואומר: אבי סיפר לי שאתה הבאת את זה אז, הרי שלך לפניך, ותוך כדי דיבור הוא שולף חבילה של שטרות כחולים (על זה אומרים במוצ"ש 'כספנו ירבה כחול') ומגיש לי ואומר: תגיד בבקשה בפה מלא הריני מוחל במחילה גמורה לר' מוישה בן .....
התרגשתי, אמרתי לצבי, אני שמח עבור אביך ר' מוישה שזכה לגדל ילדים כאלו, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא, צבי הניב ידו בביטול ואמר: אבי ז"ל היה אדם טוב, זה המינימום שאני יכול לעשות עבורו בכדי שינוח בשלום על משכבו.
כעת תבינו מאיפה יש לי את המספר של צבי הבן יקיר של מוישה ז"ל.
צבי הופתע מהטלפון, במה זכיתי לכבוד הזה ששראלארן יתקשר אלי? 'תשמע', שאלתי ישר ולענין, 'אולי אתה יודע, מי היה שותף של אביך לפניי'? 'בטח שאני יודע, הייתי ילד אבל אני זוכר היטיב, פלוני אלמוני', ולמה הם נפרדו? שאלתי, בערך מאותה סיבה שאתה נפרדת, לא התאים וזהו, בשפה המקצועית קוראים לזה: 'קצר בתקשורת'.
סיפרתי לו בקצרה את מה ששמעתי זה עתה מחתנו (בינתיים) של אותו שותף הקודם לי, ושאלתי אותו האם הוא ידע על כך, שההוא מלא בטרוניא עלי שלקחתי את מקומו?
אגיד לך, ענה לי צבי, תקופה קצרה אחרי פטירת אבי, פגשתי בו באירוע מסויים, קראתי לו לצד ושאלתי אותו האם אבי חייב לו משהו? הוא ענה לי: בלוויה של אביך מחלתי לו בלב שלם על כל מה שהיה בינינו ולכן הוא כבר לא חייב לוי כלום, למרות שמצבי הכספי לא פשוט, אבל חוב אין בינינו.
הבנתי, הבעיה שלי שאני עדיין חי (ללא קשר לזה שממש ובאמת אין לי כל אשמה בענין), אבל מן השמים שלחו לי איתות שאני צריך לעשות משהו בנידון, אז איך ממשיכים הלאה? מה עלי לעשות?
ניסיתי לפנות לאחד מקרובי משפחתו, שהיה בעבר מלמד של בני שיחי', אך הוא הבהיר לי כי לא נראה לו שיכול לעזור בענין, ואני תוהה מה עכשיו?
נזכרתי בהני תרי צנתרי דדהבא, שני אברכים חשובים המנהלים את ארגון 'אנקת אסיר' שכשהתגוררתי בארה"ק, הם היו קוראים לי מפעם לפעם לשמח בפני אסירים בבתי הכלא, ואי אפשר לשכחם כי הם מגיעים ללייקווד מדי פעם לקושש קש לתבן, לממן את ההוצאות של ארגונם.
התקשרתי לאחד מהם והוא הפנה אותי לאחראי על הכלא שבו הנ"ל סהור, פעלתי כהכוונתו, התקשרתי והשארתי הודעה מפורטת על כל הסיפור, האחראי חזר אלי לאשר לי שהוא תפס איתו שיחה ואכן ליבו מלא עלי, ובפרט בכלא שיש הרבה זמן לחשוב ולהגביר מרירות ואני שוב בתהייה ופונה לרבונו של עולם ואומר: 'אבי היקר בשמים, לאור תפילותיי ובקשותיי לגלות את מי שיש לו קפידא עלי, שלחת לי מסר ואיתות, בבקשה, תעזור לי לרצות אותו, שלח לי שליח טוב שיורה לי הדרך איך מסיימים עם זה באופן הטוב והמועיל'
למחרת אני נוסע ברחובה של לייקווד והנה הרב הגאון רבי אורי הולצמן שליט"א, מחבר ספרי 'להתהלך' פוסע מעדנות על המדרכה, ןעתה דעו נא, כי לאסוף את ר' אורי לרכבי זה תענוג צרוף מזוקק שבעתיים, הוא מעריך ווארט טוב ויודע להוסיף ולתבל כהוגן ולהוסיף נופך משלו, ממש עונג.
ר' אורי נכנס וסיפרתי לו את כל הסיפור, ובשליפה הוא אומר לי: מה השאלה בכלל? הלא מיודענו הרה"ג ר' מ' מוסר שיעורים באותו בית כלא והוא בוודאי ישמח לעזור לך ולפתור את הענין.
אין ברירה, השעה 3 לפנות בוקר ואיאלץ להשאיר את ההמשך לשבוע הבא בעזהי"ת.
נ.ב. היכן מרומז בשם הפרשה ענין מרכזי הקשור לחנוכה?
כמה פעמים אומרים על הניסים בימי החנוכה? ומה מיוחד במספר הזה?
טעם נוסף לאכילת מאכלי חלב בחנוכה.
אלו ועוד הרבה, בגליון ׳מעדני הפרשה׳ המצו״ב, הדפיסו, אמרו ווארט ממנו בשבת טיש, ותנו עותק לחברכם.
בברכת שבת שלום ומבורך וחג חנוכה מלא אורה:
ישראל אהרן קלצקין

אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.