תורה מגנא ומצלא - על מה המחלוקת
מאת: חֲרֵדִי
בְּעוֹלָמוֹ
הובאה כאן דעתו
של הגר"ד לייבל שהנאמר בגמרא שתורה מגנא ומצלא, אינו עניין ציבורי, אלא שזכות
העסק בתורה ובמצוות מגינה על לומדיה ועושיה.
הכותרת
של ידיעה זו הנה שהגר"ד חולק על גדולי התורה וטוען כנ"ל. כצפוי, דעה
בלתי מקובלת זו, נתפסת כחולק על התורה, בהיות ומקובלנו מרבותינו גדולי הדורות
('המודיע' יתד נאמן' וכדו') שהתורה מגינה על ציבור מצביעי האות הקדושה. דעתו גם
נתפסת כחוצפה יסגא של דורנו שאי מי – שלא מונה למועצג"ת, או ל'גדול הדור' –
מעז ללמוד גמרא כפשטה וכמובנה.
איני
כדאי להכנס למחלוקת גדולי תורה ואיני שוטה דיי כדי לטעון שיש כאן עיוות וסילוף של
הגמרא ר"ל. סוף כל סוף מה שמקובלנו לנכון, אמת הוא ללא עוררין.
גם
איני רוצה להכנס כאן ללימוד דף יומי ולבחון האם הגר"ד צודק לגופם של דברים.
יכול כל יודע דף היומי להכנס לגמרא, ללומדה ולראות מה כתוב שם ומה לא.
העניין
הוא שהסוגיא מצויה במקום אחר לגמרי. הנדון אינו מה כתוב בגמרא, אלא מה ואיך מקובל
לחיות. אצלנו, בציבור החרדי, מקובל שתורה מגנא ומצלא הנה אמיתה מבוהרת: כל מי
שמשתייך לציבור החרדי, או גר במקום תורה (הגדרתה הרשמית של העיר עטורת הזוהמה
והחולדות) מוגן הוא בתורתו של פלוני (גם אם מה שנותר ממנו זה רק שטריימל השווה
1,800,000 דולר).
חושבני
שתמיד ניתן להתווכח על מובנה או משמעה של הציטטה שבכותרת, למי שלומד את הגמרא ללא
הקדמות או דעה קדומה. העניין הוא שאיננו דנים כאן בתורה, אלא בדרכם של 'בני התורה'
להתנהג כאילו על פי התורה.
העניין
אינו התורה, אלא איך נוהגים בפועל. מכאן והלאה העניין הוא סיסמה ותו לא. כשם ש'חדש
אסור מהתורה' אינו עניין הלכתי, אלא מסר שמועבר תוך שימוש בקובץ מילים מוכר
ומוסכם. הרי כל צורב עושה מאמצי-על לחדש דבר בתורה, עד שניתן לומר ש'חדש הוא הוא
התורה'. על זה אין ויכוח בכלל ומי שינסה לאסור חידושי תורה תוך שימשו בסיסמה 'חדש
אסור מהתורה', לזר ומוזר יחשב.
כאמור,
איננו עוסקים בגמרא או בעולה ממנה, אלא בהנהגת הציבור בדרך מסוימת ושימוש במשפטים
מוסכמים וידועים כסיסמה בלבד.
לכן,
הויכוח של הגר"ד אינו מול לומדי התורה, אלא מול היחצני"ם המשתמשים
בסיסמאות מוסכמות, כדי לבטא את דעתם. בזה אנחנו שבים לנושא 'דעת תורה' שמקובל
אצלנו כאמת וודאית, הגם שהיא מוכחשת מיניה וביה מגיוון הדעות המצוי בקרב לומדי התורה.
האמת
היא שגם איננו עוסקים כאן בויכוח. אין כאן שני צדדים המתדיינים ושוקלים וטרים, אלא
בשני צדדים (הרבה יותר משניים. 'שניים' כביטוי לריבוי הדעות בלבד), כל אחד מהן
אוחז בדעה מוגדרת ומסמיך אותה לפסוקים או חזלי"ם.
אין
בזה 'טוב' או 'רע', 'נכון' או 'לא נכון', יש בזה רק צילום המצב. כל אחד בוחר באיזה
מקום הוא רוצה לקרוא ולאמץ את דעותיו. הצדדים בחרו מראש את המסקנה ורק אז מחפשים
היכן הדברים כתובים.
נכון
האיר הגר"ד שגם הטוענים שהתורה מגנא ומצלא, עוזבים את תלמודם ונכנסים למקלט
כאשר נשמעת אזעקה. כלומר שהנהגתם בפועל מכחשת לא רק את הפירוש המורחב (כאילו התורה
של יחיד מגינה על מצביעי אותה אות, אלא שח"ו אינה מגינה אפילו על הלומד בעצמו),
אלא גם החלק המוסכם (שהתורה מגינה על לומדיה בזמן הלימוד).
הנכון
הוא שיש סמך רב לדעה שהתורה מגנה לכל העולם (ובאלו גמרות שזכות הצדיק אמורה להגן
על סביבתו). גם איני נכנס כאן להסבר מדוע באמת להלכה ולמעשה - ולדעת כולם - יש
לבטל תורה ולהכנס למקלט ולא להסתמך על 'תורה מגנא ומצלא'. נותיר זאת לחכם (וגם
לחכמים בעיניהם). כל שבקשתי להעיר הוא רק שאנחנו דנים בסיסמאות ולא במהות.
השאלה
המפרה היא רק זו: האם חידשתי כאן משהו? האם נכתב כאן משהו שלא יכולנו לחשוב עליו
לבד? האם חשבנו כך לבד, או שהשארנו את המוח במנוחתו עדי עד?
חרדי
בעולמו
- - -
- - - - - --
לא
מוגה
להערות
והארות ללא צרופות וללא לינקים:
haredibe@gmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.