שלום ינון.
קוראים לי תמר.
בעלי גוייס בשמחת תורה ונמצא במוצב ריחן.
יש לנו תשעה ילדים בגילאי שנה עד 18 ב"ה ואני מחזיקה מעמד ועושה זאת בשמחה כדי שחיילינו בכל מקום שהם יוכלו להשלים את המשימה.
הערב היתה פעם ראשונה שנשברתי.
מאתמול ילדיי ואני רואים בלופים את התמונות שבעלי שולח לנו מג'נין וכששמענו את קריאת שמע ישראל מתוך המסגד שבו גם הוא היה, הרגשנו שכבוד עם ישראל חזר!!
סוף סוף נשמעות המילים שבהן הסבים והסבתות שלי נפרדו מהעולם בשואה, מתוך שפל, והנה כאן הן נשמעות בעוצמה ובגבורה ומביעות את גבורת לוחמינו האמיצים.
סוף סוף משתמשים במסגד שממנו יצאו קריאות לרצח יהודים להוספת כח לעם ישראל.
והנה אני רואה שיש מי שהעניין לא מצא חן בעיניו ובמקום לתת צל"ש לחיילים, מעמידים אותם למשפט!! לא פחות!
אין לי איך להסביר את כאב הלב שאני מרגישה, את ההשפלה . את ההבנה שבצה"ל עדיין לא החליפו את הדיסקט וממשיכים לדבר באותה שפה של לפני המלחמה.
פעם ראשונה שפשוט רציתי שבעלי יחזור הביתה והרגשתי שאין לי אמון במובילי המהלכים בצבא.
החזרת הכבוד לעם ישראל צריכה להיות חלק מיעדי המלחמה. החיילים שלנו בבריאותם הנפשית יודעים זאת- ולכן הם מרססים גרפיטי ולכן הם גם קוראים שמע ישראל מתוך המסגד.
עד שלא נבין שזו הדרך, נמשיך לאבד את הדרך ולהגיע לשומקום...
כותבת בכאב, תמר סוקולובסקי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.