שבת חנוכה מירון, לפני כמעט יובל שנים

 

שבת חנוכה מירון, לפני כמעט יובל שנים.

 זכרונות של ילד ירושלמי

אברהם לייב בורשטיין.

הדרך למירון, ארכה בין 7 ל8 שעות,  האוטובוס, כיסאות ברזל מכוסים במרבד דק של ספוג עם סקיי כחול, עמודי ברזל ומדפי ברזל מעלינו להניח חפצים, אבל המזוודות היו מועלים על גג האוטובוס, נקשרות על מסגרת גדולה ממוטות ברזל.

קןר בחורף וחום אימים בקיץ, טרם המצאת מיזוג האויר באוטובוסים, כשזה יצא לאור היו מציינים במודעות משך 20 שנה; טיולים באוטובוסים חדישים! + מיזוג אויר!!

האוטובוס "משך" עד חיפה, שם נקראנו לרדת, לאסוף הפקלאות, מעילים, ינקלה הרשלר הנער הגיבור העפיל על גג האוטובוס ופירק משם מזוודות וזרק למטה כפקק על פי החבית, נכנסנו לאוטובוס "החדש" נהג שונה, מחדרה, חילוני זקן אבל דובר יידיש שוטף "פונדערהיים" מהבית..

מתחילים להרגיש מירון בתחילת סיבובי הכביש המתפתל של אז, כביש צר,  משעול האתון של בלעם, ומזכיר את ההר משם נזרק שעיר לעזאזל, הרהורי תשובה וכמעט וידוי עוברים לכל אחד בראשו בכל סיבוב חד שהנהג מבצע באדישות מקוממת.

מגיעים למירון.

מה זה מירון לפני יובל?

אה..

שכחו מכל מה שאתם רואים שם זולת מבנה הציון וחיצוניות החדרים מעל.

זה היה מתחם מוזנח, חתולים הגיעו רק ביומי דפגרא, כי לא להם מזון שם, זבובים יתושים ברבבותיהם, עטים על כל פח, איש, וחבילה הבאים למקום.

המקווה היחיד בחצר, פרי מוחן של רבי אברהם יעקב גולדרייך, שהמציא ועמל שנים לבנות את זה "מודרני", פולני עם חוש עסקי שההצלחה הייתה בעיקר במקווה ובניית שושלת משפחתית נאה.

המקווה היה קר מאוד, וכל הנכנס לטבול היה שם נפשו בכפו, ולוקח על עצמו הניחוח שילווה אותו שעות אחרי צאתו משם, (הייתה מקלחת קרה לפעמים, כמעט לא בשימוש של הטובלים לכבוד השבת ולכבוד הרשבי)

 נכנסים למערה של הציון, שולחן כבד מצד ימין, 4 ספסלי ברזל מחוברים בשרשראות לקיר.

ר שמול צציק יושב קבוע, ראשו צמוד לספר ליקוטי הלכות, עיניו רצות במהירות תזזיתית על האותיות, ועולה ממנו נהימה, היה מיטיב נגן ויצר נוסח שירי תפילה משל עצמו, משהו כמו שילוב חזנות, ניגונים ערביים, וברסלב ישן.

ליד על הרצפה יושב שוכב אשר הפרסי, הופיע מהר פארן יום אחד ושם מנוחתו כבוד, 6 מעילים על גופו הצנום, גם בקיץ, כובע מימות מוהרנת, מרופט דהוי ומאובק אבל תמיד תמיד תמיד חבוש לראשו גם בעת שינת הסוס שהיה חוטף בירכתי קברי צדיקים או במסדרון המקווה החם בבתי אונגרין, הררי שקיות ניילון עם תוכן עלום עליו וסביבתו.

כל המקום שמם, ריק, חשוך למעט פנס אחד חיוור לבן ליד חדר סבי ז"ל, ועוד אחד בחצר.

חלק מאתמו הילדים אזרו אומץ, והלכנו למערת בית הלל, סביבו עצים, תחילתו של יער שהולך והולך עד מעבר להרי החושך, קולות תנים מקפיאי דם, שילוב של נבואה, טרף, יללה, ואזהרה, אבל המשכנו ונכנסנו למערת בית הלל.

מצבות אבל משולשות אדירות מימד מכל כיון, ביניהם מבצבצים זרזיפי מים מבאר עלום, ריח השעווה השרופה של הנרות שהודלקו כאן, ושפע של בדים צבעוניים שהמזרחיו. המבוגרות קשרו לעץ בחוץ כמנהגם בקברי צדיקים.

חלק מאתנו קבלו עזוז ותושיה והעפילו עד לקבר בית שמאי וכלתו, יציאה את הלא נודע, אין שביל ועקבותינו לא נודעים, מכנסינו נקרעות מהקוצים, אבל ממשיכים עד ל... כיסא!!!! כיסאו של  אליהו במרחק שעה הליכה מהציון, חלום שהתגשם, למרות שחפשנו בשקט דמות שיזכיר את אליהו הנביא ויתיישב כבר אחת ולתמיד על כסאו ונהיה ברי מזל שזה במשמרת שלנו.

 אבא ר חיים ז"ל, חכם הרואה את הנולד ואין חכם כבעל הניסיון, הביא מהבית סיר גדול, עוף, גריסים, תפוא מקולפים להכין חמין, כך לא נצטרך לרוץ בדקה מסויימת בין סיום התפילה לפתיחת הכנסת אורחים, ולחטוף בחרבי ובקשתי צלחת מרק נטולת שקדי מרק, קניידלך, ולוקשן.

החדר העתיק של סבי, מס 3, שקיבל ממשרד הדתות שם עבד, אחרי שמים רבות שהיה ישן בשבת מברכים בגפו במערה בין חלונות פרוצים וקור רוחות עזים, או בקייץ חם ורותח, היה נראה כך:

מיטה ענקית מברזל ומזרון קש גבוה, עליו לנה סבתא ביילא גיטל ז"ל וסבא היה יושן על 2 ספסלים צמודים בנוח מאוד כלשונו, עד שנות ה80 המאוחרות שלו.

מדף עם ספרים עתיקים: קרבן מנחה של הסבתא מהדורת פיעטרקוב, מדרש רבא הוצאת לודז חומש ויקרא, קונטרסים של השכן שלנו המקובל ר אשר זחיג מרגלית זצל, סידור, חומש בראשית לוין אפשטיין, 

מחזור רבא ראש השנה.

מתחתיו מדף ועליו צמר גפן לעשיית פתילות, שמן זית,  בשמים בעמוד מוכסף, מלחייה,  5 צלחות בגדלים שונים, 6 כוסות בצבעים ותכולה מגוונים, גפרורים של בית חרושת נור, מספריים לחלאקה, מגבת, סמרטוט, אמה לכלים יצוק של בת חרושת "אור" מחיפה.

תמיד הניסים קורים בערב שבת בין השמשות.... בארה של מרים אבל גם הבור של קורח והשדים...

אופס קפץ החשמל!

תנור הנפט חימם הלאה את 2 המטרים סביבו, אבל החמין???!!!

אבא ז"ל יוצא ופוגש אמריקאי בחור מבוגר בשם גבירץ ז"ל, שבשונה מבחורים אחרים הביא מאמריקה מקצוע! פרופשן! חשמלאי, נכנס מהר ללא כלי עבודה אלא בסכין ומזלג תיקן החשמל, השכר שלו כמי שטרח בערב שבת, היה צלחת חמין מהבילה, בשבת, מה שאצל האחרים היה אין להשתמש בהם אלא להריח בלבד... בנסיבות הימים ההם...

בני משפחת שפירא יוצאים ונכנסים בחדר לידינו,האבא ר שמול השרף נמצא שם, חולה זקן אבל ראשו שרעפים במלוא השליטה ועבודת השם.

מגיע הדלקת נרות חנוכה, כל אחד עשה חזקה באחת מהחלונות הרבים למטה, והחלו לשיר, חמולת אנשין בראשת הסבא הדור הפנים והזקן ר ישראל נחמן ובניו ישבו על שמיכות עבות על הרצפה ושרו במתיקות שלא אשכח, זמירות חנןכה, בעיקר משמעון אנשין בעל הקול המיוחד והאותנטי.

מוצאי שבת, מדליקים נרות בחיפזון, שירי חנוכה וזמירות מחוה מלכה.

יוצאים מהר לתפוס מקום באוטבוס היחיד.

שוב יענקלה למעלה, שוב זורקים מזוודות וקושרים, יושבים בהסיבה 4 ילדים בספסל של 2, הילד חסר המזל של האמצע מעדיף לעמוד, מחר כשיקבל מכות מהמלמד בחיידר הארור, לפחות שלא יכאב לו בעוד מקומות בגוף...

ו... בשורה! 

3 בחורים נעלמו בהרי הגערמאק הקרובים לגבול, חרדה! חושך, קור, חיות, מחבלים, קוצים מנת חלקם, בימים ההם אין מכשיר טלפון נייד, אין הצלה, אין זקא, יש תחנת משטרה מנומנמת בצפת.

ו... פתאום שומע פיצוצי זכוכיות, נצמד לחלון ורואה סיפור...

בעל הקיוסק היחיד שעלה מרומניה, לא רצה להחזיר האגורות עבור בקבוקים ריקים, כמראה ידע שממילא ישאירו שם ויאספם כעמיר אחר הקוצר...

הוא טעה טעות מרה ושילם על זה...

נערים עניים ירושלמים מרירים זה עם שאתה לא חפץ להתחיל איתם מערכה, הם דווקא החזירו לו את הבקבוקים, אבל ניפצו לו אותם על חלונות הקיוסק,והמקום הפך לגבעת החרסית...

 לידי יושב הסבא אנשין, ואני מתחיל לשקוע באוירה של נסיעת האוטובוס החשוך בפנים ואפוף החושך בהרים סביבי וראשי חושב על אומללותם של 3 הבחורים שתועים ביערות, דמעות הפכו לי לבכי קולני, הסבא ננער, הסב ראשו וכששמע למה הבכי, הרגיעני ונרדם.

מגיעים לפנות בוקר לירושלים, האוטובוס חונה במאה שערים בין ברסלב לתולדות אהרן ויוצאים לאסוף השמאטעס והחבילות הבייתה.

מחר אספר בחיידר כל הגדולות והנפלאות, חבל רק ששימעלה ויוסלה  (שמעון צבי שפירא ויוסף בן יודא לייב פראנק) גם היו ויכולים לגנוב לי תהצגה או להכחיש חלק...