בעת המכנסים – פזר

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ
 
 
מאז החלה מלחמת עזה, נשמעים קולות חזקים וברורים – והפעם גם מהצד השמאלי - ש'הפעם חייבים למחוק את החמאס' 'לשטח את עזה' וכדו'. אמירות שעד לפני עשרה ימים, האומרם היה נחשב קיצוני, פשיסט, גזען וכדו'. האמירות הללו נשמעות גם מפי בכירים מאוד במערכת הביטחון, בהווה ובעבר.
 
כשהאומר אינו בקיא בנעשה ובהלוך הרוחות בארץ ובעולם, ניתן להתייחס לדברים כאל ביטוי כעס גרידא. כמו שילדים וירודים אומרים 'אני אהרוג אותך', כן הדבר הזה. אבל כאשר הדברים נאמרים מפי 'בכירים' מתעצמת הדאגה שרוח השטות לא חלפה, אלא שינתה את כיוונה. אם ביד שוטים  נתון גורלנו, מה לי שוטה לצד זה או לצד זה?
 
הדברים שאכתוב כאן, יהיו אולי קשים לקריאה, לחלק מהקוראים, אבל נאמנה ביקורת האוהב, על תעתועי כסילים.
 
הסיטואציה בה אנחנו נמצאים, קשה ומורכבת מכפי שחדלי האישים המרכיבים את המערכת הפוליטית וההנהגה מסוגלים להקיף בכליהם השטחיים. מצב בו מאתיים שבויים נתונים כבני ערובה בידי מחבלים חסרי מעצורים, הינו מעבר ליכולתו של חייל ומפקד להתמודד איתו. ברגעי תעתוע אלו טוענים המתלהמים החדשים שאין לרחם על אף מרצח, גם אם בשל כך יפגעו מבני הערובה. גם אמירה נמהרת זו כתובה על מים. לא חלפו שנים רבות מאז יצאו מאות אלפי ישראלים בהפגנות בעד שחרור גלעד שליט. אף אחד מהעוסקים במלאכת ההפגנות, לא טעה לחשוב שממשלת ישראל מתנגדת לשחרור שליט. הבעיה היתה שהחמאס דרש בתמורה לשיחרורו אלפי מחבלים – ולזה לא הסכימו הפוליטיקאים. חכמי הסוד  יודעים לספר שהתנגדותם נבעה אך בשל המחיר הפוליטי שצפוי לשלם מי שיחתום על השיחרור. משעלו מספרי המפגינים בעד שיחרור המחבלים, לא התהפך השיקול, אלא התהפכה התוצאה. הגיע שלב שלפוליטיקאי היה מסוכן יותר להחזיק במחבלים, מאשר לשחררם (מסוכן לא מבחינה בטחונית, כמובן, אלא מהבחינה פוליטית – הבחינה המכרעת אצלם בכל דבר).
 
גם בעת ביצוע העסקה, לא היה ספק לאף אחד מגורמי הביטחון שבתמורה לשיחרורו של שליט ימותו עשרות או מאות. הדבר היה ידוע מהניסיון ופשוט וברור היה שמדובר בעסקה רעה: שבוי אחד תמורת מאות מתים. בכל זאת ניצח החייל הבודד, משום שבאותו זמן לא היו ידועים מספרי הזהות של הנרצחים, ו'אין דורש למתים'. ראשי הממשלה (כל אחד מהם) שאמורים להיות מייצג המתים שטרם מתו, שוקלים שיקולים אחרים.
 
בזמנו שאלתי איש בכיר מאוד (שרצה לשמוע ממני את 'דעת היהדות'...) 'ומה, אם החמאס לא ידרוש שיחרור מחבלים, אלא כך וכך טילים וחגורות נפץ, תתנו לו אותם בתמורה לשליט?' 'כמובן שלא' השיב הבכיר, ומה ההבדל בין הפצצה לנושאה??' שאלתי. תשובה לא קבלתי.
 
אותם אנשים, אותו ציבור, אותו הלך רוח נשארו. נכון שבימים אלו יש קול גדול 'להרוג את כל העזתים', אבל הסכנה שבקיצוניות זו, אינה פחותה מהסכנה שבקיצוניות לצד השני.
 
הרב שך התנגד בזמנו להסכמי אוסלו. לא בשל קביעתו שהחזרת שטחים מסוכנת (הוא נטה, מבחינה זו, דווקא לשמאל) ולא מפני ששקל את צידי הסוגיא. טענתו היתה אחרת 'אי אפשר לסמוך על שיקול הדעת שלהם', טען. לצערי, הוא צדק אז וצודק עד היום – מקברו ומקברם של חללים רבים.
 
גם בימים אלו ממש ממשיכים בכירים מאוד לאחוז בצידי הדברים ולהציגם כאילו זאת הסוגיא. צה"ל ממשיך לשקול את הפצצות שהוא זורק על המכתשים שיצר בהפצצותיו הקודמות ('זרקנו עליהם פצצופי עשר ממה שזרקנו על הדחיה', מכריזים הגאים, כאילו מעניין מישהו מה משקל הפצצות. 'הרגנו להם עשרות היום', ממשיך הבכיר להתלהם, כאילו יש משמעות לכך אם ימותו אלף או עשרת אלפים). אין לו מה לומר ואין לו בעצם גם מה לעשות ולכן הוא עושה את הדברים היחידים שהוא יודע לעשות: לזרוק פצצות ולספור. אבל, בעשותם כן, הם לא מבהילים אף אחד ורק מגלים את אוזלת ידם וקוצר דעתם (עד שגם ביידן נאלץ להטריח את שמונים שנותיו, כדי להצילנו מידם!). שתיקה מצידם תעורר חשש אצל האויבים שאולי בכ"ז יש להם משהו בראשם – מלבד מילים ופוליטיקה.
 
בקוצר דעתם הם בונים על הרוח הגבית של העולם ושוכחים שתמיד תמיד קבלנו רוח גבית בהתחלה. העולם אוהב לראות אותנו מוכים ומתים וכל עוד זו התמונה, אנחנו פופלריים מאוד. אבל, ברגע שמתחילות להתפרסם תמונות של ילדים תחת להריסות עזה, העולם מתהפך עלינו. כבר עכשיו מתחילים בעולם להפגין נגד 'פשעי המלחמה של ישראל בעזה' וכבר עכשיו מתחילים להפגין 'בעד שיחרור החטופים'. ככל שיעבור הזמן, יעלה חלקם של חסרי האחריות באוכלוסיה ואפשר לסמוך על מנהיגי המדינה שיעשו כל שביכולתם כדי להמשיך ולהרוס את מה שנבנה כאן בעמל, ביזע ודמע במהלך מאה השנים האחרונות.
 
ואין לנו הישען אלא על אבינו שבשמיים.
 
 
חרדי בעולמו
 
- - - - - - - - --
לא מוגה
להערות והארות ללא צרופות וללא לינקים:
haredibe@gmail.com