מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ
אחרי ההקדמות הגענו לנושא החסידות וחנוכה, שעל זה בעצם התכוונתי לכתוב.
אחד המאפיינים את החסידות הוא מתן משמעות רוחנית למעשים שעד לחסידות לא היה להם שום ערך. בעבר סבלה היהדות קשות מהגישה של מתן משמעויות למה שאינן מצוות, עד שבתקופת ש"צ וממשיכו פרנק שר"י, נתנו משמעות חיובית גם לעבירות ('גדולה עברה לשמה ממצווה שלא לשמה'). גם בחסידות (בעקבות הקבלה) נתנו משמעות למעשים גשמיים, אם וכאשר הם נעשים בכוונות מתאימות.
עניין הכוונות, הוציא את המוקד מהמעשה והעבירו ללב. כל עוד הדברים נעשים כחיזוק למעשי מצווה, יש בזה צדדים. כולנו מכירים את הצחיחות של מעשי המצווה הליטאיים ותוספת עניין וחיבור הם רק לברכה. אבל הפחד הגדול היה שיהפכו מעשים סתמיים למצוות (כפי שאכן קרה) ובזה יעקרו את הדת משורשיה. חסד השם שהדברים לא הגיעו לעקירת מצוות* והגם שנוספו 'מצוות' רבות, הדברים נעשו בדרך של 'גילוי מצוות' ולא של חידושן. זאת לעומת הגידול במצוות (ושידרוגן של אחרות לדאורייתא) שנעשה בדרך של 'חידושי דינים' שמצוי בדרך הליטאית. ואכמ"ל. בהקדמה לספר השל"ה, כותב בנו, ר' שעפסל הורביץ זצ"ל, שאביו 'זכה לחדש יותר מארבע מאות דינים'. וע"ז כתב הנודע ביהודה, בסרקזם, (תניינא, יו"ד, קכג) 'לרוב קדושת חסידותו נתקיים בו 'אוהב מצווה לא ישבע מצווה'... (בתגובה לחידושו של השל"ה הקדוש שיש מצווה לאשה לספור שבעה נקיים, כמו בספירת העומר 'היום יום אחד וכו'').
כיום אנחנו רואים בחוש שהחששות דאז שהחסידות תהיה ח"ו עקירת הדת משורשיה, התבדו וב"ה כיום מחצה מניין שומרי הדת בעולם בנוי על חסידים (או על יוצאי משפחות חסידיות. היתה תקופה שבחסידויות לא היו ישיבות, או שהיו כאלה שנועדו רק שלא יצאו לרחוב, ובחורים בעלי שאיפות ממשפחות חסידיות היו הולכים לישיבות ליטאיות. התוצאה היא שכיום חלק מהציבור 'הליטאי' מתפלל נוסח ספרד).
המפליא בדבר הוא שהגם שהחסידות עצמה הנה חידוש מדהים, נושאיה מכחישים כל חדשנות ומשמרים, באיצטלא דקדושה, גם דברים הזויים (כבר שמענו אחד מגדולי האדמורי"ם טוען ברצינות שדין גרביים לבנות כדין תפילין... איני בטוח שהוא עצמו מבין את ההבדל). הם מסוגלים להתעקש ללכת עם מגפיים (שזה מה שהתאים למקום מקור החסידות) גם בקיץ ישראלי צורב, כי ככה עשו 'שם'. לבורותי, איני יודע אם קוברים בגניזה את הגרביים, או שורפים בשריפת חמץ ומה הכוונות שצריך לכוון מול ריח קטורת הזיעה הנשרפת...
שיהיה ברור. איני נגד חסידות ח"ו ואדרבא, ברוחי קרוב אני קרבה יתירה לרוחה של החסידות (וכמעט הצטרפתי לשורותיה. כבר התחלתי ללמוד סוגיית 'אל תיטוש'). מבכה אני רק על טשטוש ואובדן הדרך של רבים שאינם מבינים את עומקה ויופיה של החסידות ומשימים עצמם כאילו בכוונותיהם מחברים הם בין עלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא - והכל הבל הבלים והתפרנסות ממרמה. יש בחסידות מספיק תורה-זו-אורה שלא לצריך להמציא תורת הבלים.
התעוררתי לכתוב בזה, משום שלאחרונה סיפרו לי ש'מקובלים' כבר מסבירים את 'מנהג הסופגניות' (כולל הריבה ואבקת הסוכר), לא כחידוש שיווקי מדהים של המאפיות אלא כמשהו רוחני. איני מטריח עליכם את ההסברים ההזויים הללו ורק עומד נדהם מול האינסופיות של התחדשות התורה המומצאת. לא מסתפקים ב'כוונות על הדריידעלך' (שלי באופן אישי ברור לגמרי איזה דריידעלך עושים כאן ועל מי...), כשמקור הסביבון אינו בקדושה כלל אלא במשחקי הימורים של גויים, אלא מוסיפים רמזים והבלים כדרכם כסל למו.
קשה לדבר עם הכוונות שהוצמדו למעשים שאין
להם כל קשר ליהדות ועוד יותר למנהגים משונים ופוחזיים,
לא משום שיש ספק ספיקא שהכל הבל הבלים, אלא שיש יראים ושלמים שהבלים אלו הם חלק
מתפיסתם את היהדות ר"ל ויש חשש לעוררם, שמא ישפכו את התינוק עם המים
המסריחים.
לכן רק נאמר: מי שמכוון 'כוונות גבוהות' במעשה העישון שלו, עושה עבירה לשמה (אם נאמין לו שזה 'לשמה'). המעשה עצמו הוא מעשה עבירה בלא ספק ופקפוק וזה שעושה המעשה 'מכוון כוונות' אינו מתיר לעבור עבירות.
איני יודע למה, אבל נזכרתי בשאלה הלכתית
מעניינת. מה הדין למי שמוכר תרופת 'פלצבו' (תרופת 'אינבו' בעברית תקנית) לחולה
והלה מבריא מזה. מצד אחד המוכר הרי מכר אוויר ופשוט רימה את הקונה, מהצד השני סוף
סוף החולה הבריא מתרופת-הבלוף הזאת (במחקרים עולה שחלק מהחולים מבריאים מתרופת
פלצבו, אאכ"מ) וא"כ, מבחינת הלוקח הרי קיבל תמורה לכספו. האם המוכר צריך
להחזיר ללוקח את כספי התמורה לתרופת-השקר הזאת?
חרדי בעולמו
* בשוליים עדיין קיימת התופעה של ביטול
מצוות ק"ש, אבל אכמ"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.