החשוב לעומת הדחוף

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

מסתבר שרוב האנשים עובדים ומטפלים הרבה יותר בתחומים 'דחופים' מאשר בתחומים 'חשובים' (הכל לפי הגדרת עצמם, כמובן). הפועל יוצא מהתנהלות כזאת הוא שהטיפול בדברים חשובים נעשה בדרך שמטפלים בדברים דחופים (פתרונות מהירים ושטחיים).

לעוסקים בתחום החינוך המתנהלים כך, יש בתובנה הזאת משהו מחריד. בשונה מתחום העסקים, בו טעות עולה לך באובדן כסף, בחינוך, טעות עולה למישהו אחר, ובאובדן יקר בהרבה מכסף. לעוסקים בתחומים רגישים כמו נושרים ונוער בסיכון, ברור שטעויות שלהם עולות בחיי הנערים.

נכון לתת את הדעת להתנהלות הזאת. מדוע אנשים פועלים בדרך שביודעין פוגעת במטרותיהם הם? פסיכולוגים יכולים לעזור למטופליהם לזהות את מנגנון ההרס העצמי (כן, עד כמה שזה נשמע מוזר, מצוי מצב בו בנאדם פועל כדי להכשיל את עצמו!) אבל אנחנו נדבר כאן על התנהלות שוטפת ושכיחה: אנשים מטפלים הרבה יותר בדחוף מאשר בחשוב.

המסתפק בתשובה שטחית, יענה שאנשים מוכשרים מוצפים במשימות, ומחוסר זמן הם מספיקים לטפל רק במה שדחוף ביותר. מי שתשובה כזאת מספקת אותו, מפסיד את עומקם (ואמיתתם) של החיים. בפועל, הדבר העיקרי שאתה מנהל, זה את המשאבים שלך. המשאבים שלך כוללים את הכישורים שלך (לא תכלה את זמנך בתיקון מנעול דלת משרדך, הגם שאתה יודע לעשות זאת, משום שיש מי שיעשה זאת ביתר מיומנות), המשאבים שלך כוללים את הכספים שעומדים לרשותך (לא תוציא הוצאה גדולה ומאוד חשובה, אם בשל כך לא יוותר לך כסף לרכישות קטנות והכרחיות) ואת הזמן שלך (לא תבזבז את זמנך בטיפול בדברים דחופים ובכך תפספס את הדברים החשובים. למשל).

בן הדוד של שאלה זו, מונח לפתחי כל כותב בבלוג. האקטואליה 'מושכת' לכיוון הדחוף (אם לא תכתוב עכשיו על הנושא הבוער, מחר כבר יעטפו בו דגים), אבל הדברים החשובים באמת, לא צצים על שולחנך, בדיוק כששורה עליך רוח הכתיבה. מפלץ כמו ולדר מופיע פעם בדור והעניין שהוא מעורר באותו פרק זמן קצר, הוא מעל ומעבר לכל נושא אחר, אבל משנטמנה גופת הרוצח זצ"ל, אף אחד לא רוצה לקרוא עליו.

העניין הוא שולדר כולדר, אכן לא מעניין את קצה הציפורן שלי, אבל הילדים והילדות הנפגעים ממש ברגעים אלו, לא נותנים לי מנוח. הצלתם וההגנה עליהם אינם רק משימה חשובה כלפי חוץ, אלא מבחן פנימי יום יומי עבורי. האם ועד כמה אני רגיש וחרד לצרת זולתי.

מבחינה זו, כל יום שעובר עלי בלי שהזכרתי אותו ז"ל, הוא יום שבוזבז. הוא יום נוסף שמפלץ כלשהו ביצע את זממו בקרבן תורן ואני עצמתי עין - אמנם, יחד עם כל מיני גדוילים וצדיקים, אבל גהינומם לא תצנן את שלי.

איני יודע למצוא את האיזון בין המעניין-את-הציבור-כרגע לנושאים החשובים באמת. האם היה משהו יותר מהותי ויסודי בחדשות הפנימיות שלנו, מאשר ריב האחים קנייבסקי אודות ירושת אביהם שר התורה זצ"ל? תעשו סקר קצר בסביבתכם ותגלו שרוב הציבור בכלל לא מודע לנושא. מה זה אומר עלינו שאנחנו בקיאים הרבה יותר בכל הקאת-פה של פוליטיקאי כזה או אחר, מאשר בדברי המהות של חיינו בעוה"ז בכלל?

הבירור הפנימי הנוקב שמעוררת פרשיה זו, נאלם. יתר על כן, בסופו של דבר נמצאו גבירים שיתרמו הרבה כסף כדי לפשר בין היורשים - אבל באמת הכסף משולם כדי להמשיך ולסמא את עינינו. והארץ, דום תידום.

כמה פעמים אפשר לחזור ולקרוא בשמות גנאי לוועדת הרבנים לעושק בתחום התקשורת ולכל המועצגטיסטים המכסים על פשעיהם? האם יש טעם לשוב על אותם דברים שוב ושוב? לעומת זאת, האם מותר לשתוק על הדברים, משום שאתמול כבר מחיתי עליהם?

מה יש בציבורנו היקר והחשוב שגורם לו להיאחז בשקרי השרלטנים לשמותיהם? איך ייתכן ששוב ושוב מוכרים לאנשים סגולות מומצאות (40 יום כאן, ח"י הבל שם) בתמורה להבטחות שאפסותם ידועה לכל? בשום ציבור אחר לא מעז אף נוכל להבטיח הבטחות שווא כאלה לאנ"שיו? מה יש בציבור שלנו שמאפשר למכור להם שקרים בוטים וידועים, בלי בושה ומבלי סיכון??

באיזו טענה או תביעה אפשר יהיה לבוא לחילונים שלא חזרו בתשובה, הגם שראו שמירת שבת מסביבם, אם הדמות הנשקפת מציבור השומרים היא של אנשים פתיים ונפתים?? כמה מנותק צריך להיות פוסק שחושב שבהיות וכיום החילונים רואים שמירת שבת, אזי אבדו את התואר 'תינוקות שנשבו' ודינם כמזידים? החילונים הרי רואים ברור מול העיניים שהציבור שלנו נפתה וכאילו חסר חוש ביקרות בכלל, אז למה שיחשבו שאולי דווקא שבת צריך לשמור???

מה חושב חילוני בראותו שהכתרנו על ראשנו  אנשים שמעניין אותם רק הם וכיתתם? איזה דרך ארץ יקבלו החילוניים בפנינו בראותם את העומדים בראש המחנה מכים באגרוף רשע את מי שרוצה לעבוד את השם, אבל לא במסגרת שלהם??

מה עוד צריך לקרות, כדי שנבין שחובה לעשות משהו בעניין.

 

חרדי בעולמו