רגעים של השבוע: פרשת תולדות
עשר שנים עם מאות אלפי מבקרים / המוזיאון הגדול מסוגו באירופה / כל הפושט יד נותנים לו / בר מצווה בגיל 70 / אלה בחרב ואנחנו בשם ה'
א. בנבל עשור זמרו לו
ביום ראשון, החל משעת הפתיחה ועד לשעות המאוחרות של הערב, המה המקום המוני מבקרים, והפעם יותר מתמיד. "עשר שנים להיווסדו של המוזיאון היהודי". בהחלט ציון דרך משמעותי.
מכל המוסדות השונים, זכיתי ואני השכן הכי קרוב למוזיאון. מטרים בודדים בין מרכז החסד היהודי שערי צדק אל המוזיאון היהודי. שניהם מבנים היסטוריים שמורים, שהיו בעבר חלק ממתחם האוטובוסים המפואר שהוקם כאן לפני קרוב למאה שנה.
נכנסתי גם אני אל הלובי הראשי, והופתעתי מהקהל הגדול והמגוון שהגיע לרגל ציון התאריך העגול. לאחר סיור עם הדרכה באולמות החדשים והתצוגות היוקרתיות החדשות במקום, נזכרתי באירוע הפתיחה המרגש, שנערך בדיוק לפני עשור, בהשתתפות אורחים רמי מעלה והמשכו בביקורים שונים במהלך השנים, של נשיא המדינה ולדימיר פוטין, נשיאים וראשי ממשלות מכל העולם, אישי ציבור ואף אדמו"רים ורבנים גדולים, המגיעים למקום יחד עם יוזם המוזיאון הרב הראשי הרב בערל לאזאר שליט"א, או עם המייסד המסור למקום בכל כוחו - נשיא איגוד הקהילות היהודיות ברוסיה הרב אלכסנדר ברדה.
חזון הקמת המקום, היה מעוף גדול ואולי לא מובן, אך כשרואים את התוצאה המבורכת וההשפעה הישירה על הבאים - מבינים עד כמה הדבר חשוב ונצרך.
ב. מפרנסין מפני דרכי שלום
ביום שישי שעבר, שעה קלה לפני כניסת השבת, נזכרתי בידיד אותו הכרתי לפני מספר שנים, עת נקלע להתמודדות מורכבת כאן במוסקבה. הוא קיבל בשעתו ממרכז החסד היהודי את תשומת הלב הראויה והסיוע לו היה זקוק, ומאז אנו שומרים מפעם לפעם על קשר.
שלחתי לו ברכת שבת שלום, הוא התעניין על מזג האוויר וסיפרתי לו על הקור הגדול בחוץ, טמפרטורה שהוא כבר הספיק לשכוח, מאז עזב כאן לפני כמה שנים, וסיפרתי לו על ההתמודדות הקשה של אנשים נצרכים, שאין להם את היכולות הכלכלית לרכוש ביגוד מתאים.
השבוע ביום שני הגיעו ממנו שני ארגזים גדולים. אני פותח, ומגלה בפנים בגדים חדשים, חמים ואיכותיים במיוחד.
לא חולפת שעה ארוכה, ופונה אליי אבא לשני ילדים ומספר בכאב ניכר על מצבו העגום. הם ללא דירה ראויה, ללא פרנסה מסודרת וללא תנאים אנושיים.
'אני לא יהודי' הוא אומר לי מיד, אבל אמרו לי שכאן אולי יעזרו לנו. ראיתי את הדמעות שהוא ניסה להסתיר מבושה, אבל יותר מזה ראיתי את הרעב. האיש כנראה לא טעם מזון חם מזה עידן.
"דבר ראשון בוא ותאכל", הצעתי לו בעדינות והוא הסכים מיד. כשהראיתי לו את הבגדים החדשים, כבר נגמרו לו המילים, והוא רק אמר כי אלו בדיוק הבגדים שילדיו חולמים עליהם, וזה מאוד יתאים להם.
הוא יצא עם שקית בגדים, אוכל מוכן, מצרכי מזון לבית, וגם עם מעטפה; אבל בעיקר - עם תחושה טובה ונעימה. קידוש השם אמיתי.
ג. עולם חסד ייבנה
הבקשה הגיעה כבר לפני מספר שבועות: "אנו רוצים להביא קבוצת תלמידים שלנו, שיראו מהי פעילות חסד של הקהילה היהודית". הבקשה נענתה וטופלה היטב, והשבוע ביום רביעי הם הגיעו. צוות מורים וכארבעים סטודנטים, כאשר לרובם זו הפעם הראשונה שהם נפגשים מקרוב עם יהודים.
הרווח והסיפוק שלי היה באופן מיידי. התברר, כי הפרופסור הראשי הינו בן להורים יהודים. "אבא שלי למד בילדותו בחיידר בעיר הולדתו, לא הרחק מכאן", הוא מספר לי, ואני מגשש לדעת אם שמע על תפילין. "כן, בוודאי. טלית ותפילין, אני מכיר זאת מקרוב". אני ממשיך ובודק אם אפשר להציע לו להניח תפילין, והוא מנסה להתחמק בתואנה ש"אף פעם לא הנחתי תפילין". יותר מזה לא הייתי צריך, לא סתם הנחת תפילין ליהודי יש לי כאן, אלא חגיגת בר מצווה...
עוד כמה הסברים, ועוד כמה משפטים, והאיש המכובד - פרופסור עם כמה תארים אקדמיים נכבדים, אשר שימש בעבר בתפקידים ממשלתיים מכובדים, וכעת בגיל 70 הוא מפשיל לראשונה בחייו את השרוול ביד שמאל.
לא יודע מי התרגש יותר, הוא - כשקרא לראשונה קריאת שמע כשהוא עטור בתפילין, או אני - שזכיתי להוציא יהודי מגדר 'קרקפתא'.
לאחר כמה הרצאות וסדנאות מרתקות, בהן קיבלו הסטודנטים את יסודות מידת ומצוות החסד והצדקה ושמעו על הפעולות שמרכז החסד היהודי עושה למאות ואלפי יהודי מוסקבה, התחלקו הסטודנטים לפי קבוצות, ובמשך כשעתיים הצטרפו לצוותות והתנדבו לסייע, וכך חשו מקרוב כי עולם חסד יבנה.
ולתמונת השבוע שלי: אלו רצים ואלו רצים
המסך הענק הורד והאולם הוחשך. מין טקס החוזר ונשנה כאן במוסקבה, בווריאציות שונות ומקוריות בהרבה אירועים מסוג זה. אם זה כאשר המשפחה משתפת את הציבור בתמונות חתן בר-המצווה החל מתקופת היוולדו, לפעמים זה אוסף של ברכות מבני משפחה וידידים ברחבי תבל שלא היתה להם אפשרות להגיע בעצמם, או סרטון על החתן עצמו המגלם דמות מסוימת ובפיו מסר למשתתפים.
מה כבר יכול להיות? חשבתי לעצמי, אך הופתעתי מאוד.
לאחר כמה שניות של צפייה, ראיתי מול עיניי את הביטוי הכי מוחשי לתפילה המוכרת שאומרים בסיום מסכת: "אנו משכימים והם משכימים, אנו עמלים והם עמלים, אנו רצים והם רצים"...
על המסך נראה הנער הצעיר שזיו עדינותו קורן מפניו, הוא חובש את כובעו החסידי, ובמקביל מאן-דהו חובש קסדה, הנער מתלבש בציצית והאיש באפודת מגן, הנער קושר את רצועות התפילין על ידו ובמקביל האיש החסון מגלגל את חגורת הקרטה על אצבעותיו. הנער מתעמק בלימוד והאיש קורא מפות מלחמה, הנער מחזיק לולב ומקבילו אוחז בחרב...
ברקע נשמע החתן בחרוזים יפים ברוסית, בליווי מוזיקה מושקעת, ובין השאר הוא אומר: "תפילין לי בראש וכל חיי בזכותם אחשוב, על הבורא שמעל הכל ועל הרבי נשיא הדור. אני לא לבד על השבילים, בין הרים למישורים. חיים של תורה ומצוות והרבה מעשים טובים"...
הסצנה מסתיימת כאשר הנער והאיש מתקרבים, הלה מתגלה כיהודי, והנער ממהר להניח לו תפילין...
האור שוב עולה באולם, והמבטים אל הנער חתן בר המצווה היושב לצדו של אביו, ידידי היקר ר' אברהם קשאייב קורנים מאושר.
קליפ קצר, מושקע עם מסר ברור לכל המשתתפים המגוונים, כי הבחירה בידיים שלנו, לרוץ לחיי העולם הבא.
גוט שבת וחודש טוב!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.