מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ
בתשעה באב, אנו זוכרים ומקוננים את חורבן בית אלוקינו. אבל האמת היא שזה זמן אנחנו יכולים לקונן במובן של 'לומר קינות', אבל לא במובן של 'להביע צער באמצעות קינה'. כל כך רחוק מאיתנו הֶרְגֵּשׁ האבל על חורבן הבית - ועוד יותר על גלות השכינה - עד שמתגנב קושי להבין/להאמין בצער כנה על חורבן הבית וגלות השכינה. אמנם גדלנו על תיאורים של דמעות ובכיות בתיקון חצות, אבל..
ההפרשים בין הדורות כל כך גדולים, עד שלעיתים נדמה שאי אפשר בכלל להבין דורות אחרים (הנושא מצריך כתיבה בפני עצמו. בל"נ), אבל המרחק בין הדורות שסיפרו לנו על צערם ובכים, למצב של כמעט אדישות עד חוסר עניין בכל נושא החורבן וגלות השכינה, מעורר תהיות. נהיה כנים לרגע. אם תתפוס יהודי ברחוב ותגיד לו שיערוך לך רשימה של דברים שחסרים לו בעולם, דברים שהיה רוצה שיהיו אחרת, האם יופיע שם 'שיבנה ביהמ"ק במ"ב'? מסופקני. זה יבקש פרנסה, זה יבקש בריאות וההוא יבקש חדר נוסף, אבל מי יזכור שיש נושא כזה בכלל של גלות וחורבן?
חוסר היכולת שלנו 'להתחבר' להרגשת החורבן, נובע מכך שאין לנו הבנה מה מקומה של עבודת הקרבנות בקשר בינינו לבין הקב"ה. אנחנו מוצאים חיבור אליו יתברך בתורה, בתפילה, בעבודת הלב וכשאנחנו עושים מאמצים/ויתורים לכבודו (מכאן נובעת הנטיה לחומרות, כי רק אז אנחנו מרגישים שהקרבנו משהו למענו. רק כך אנחנו מרגישים בקיומו בעולמנו).
כיום אין את החיבור הפשוט והטבעי לאבא שבשמיים (בלשונו של הרב פינקוס זצ"ל "אין אלוקים חיים בקרבנו"). לא שזה לא קורה לנו מידי פעם, אבל החיים איתו במוחש עלי ארץ, הם מילתא דלא שכיחא בימינו. בברסלב מטפחים את השיחות איתו יתברך ומן הסתם משיגים הרבה בהרגשת קרבתו (אבל משלמים בהתרחקות מתורתו ית'. בשבילם 'חיבור לתורתו', משמעו 'חיבור לתורתו של רבינו', שרובה 'תורה חדשה', אבל אכ"מ).
בשל הקושי להתחבר לאבלות על חורבן המקדש*, הוסיפו במהלך הדורות דברים שאנשים מרגישים יותר מחוברים אליהם. כך נוספו הפיוטים המצמררים על עשרת הרוגי מלכות, וקינות על אסונות וחורבנן של קהילות שונות. כמדומני שבחוגי המזרחי יש שהוסיפו בדורנו קינה על חורבן גוש קטיף.
אבל, אבלות על חורבן הבית כשלעצמו, וק"ו בן בנו של ק"ו על גלות השכינה, זה דבר שקשה מאוד לצייר אפילו בדמיון. זה לא שלא הזלתי דמעות בת"ב, אבל מקור הדמעות עלום הוא גם מהבוכה עצמו.
אנחנו גם מבלבלים בין גלות השכינה לגלות ישראל. גלות השכינה ממעונה אכן זמנה בת"ב, אבל גלות ישראל מארצו התרחשה רק אחרי מרד בר כוכבא (שהיה אחרי 'מרד התפוצות'). אז 'נמאס לרומים סופית' מאיתנו וחלק מהעם הושמד במהלך המרד והחלק שנשאר בארץ כל כך סבלו שרובם בחרו בגלות על פני חיים תחת חרב הנציבות הרומית. השכינה מצטערת בצער בניה, ומבחינה זו גלתה עימנו.
מו"ר הרב פינקוס והרב שפירא זצ"ל נהגו לעורר את הציבור בלילי ת"ב ולחברם להרגשת החורבן. עיקר עבודתם היתה להראות במה וכיצד אנו בימינו סובלים מחורבן הבית (גם במובן שמי שלא נבנה בימיו, כאילו נחרב בימיו). דרשנים אוהבים לתאר ולצייר איזו קדושה נפלאה שררה ברחובות ירושלים כאשר ביהמ"ק היה קיים ועשרה ניסים היו יומיומיים, אבל דרשנים זה 'עם' ומן הסתם בזמנו דרשו איזו חרדה תאפוף את אנשי הדורות האחרונים, כשיראו איך כל סימני הגאולה מתקיימים ובטח ישמרו התורה וכו'...
כמדומני שבעיקר יש לנו לבכות על חורבן ואובדן הרגשת החורבן. אולי - אם זה עדיין יהיה רלוונטי - אזכור להרחיב בזה לשנה הבאה.
יכול להיות שהשתנות הדורות משליכה גם על חוסר הגעגוע לעבודת המקדש. אני מודה שבאופן אישי יש לי רתיעה מכל בע"ח. גם איני יכול לראות דם וכאב. בכפרות, איני מסוגל לאחוז תרנגולת (ונוהג בכסף) ואיני יכול לדמיין עצמי עומד ע"ג קרבן בעת שחיטתו. אפילו להוליך כבשה תמימה, יהיה לי קשה עד בלתי אפשרי. מן הסתם אעדיף למנות שליח ולשלם בדיגיטל. יודע שזה חסרון גדול, אבל לשקר לעצמי, הוא חסרון גדול עוד יותר גדול בעיני.
אני כמה ועורג לגאולת ישראל ולחידוש העבודה בירושלים, אבל איני מצליח לראות איך אוכל להתחבר לזה.
במהרה יבוא אליהו ויגלה לי גם רז זה.
חרדי בעולמו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.