על מורכבויות בחיים (ב)

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

כמדומני שדורנו חי בצומת. הדורות הקודמים היו יותר חיות חברתיות (חיות-עדר, למי שמתעקש). תפיסת האדם את עצמו היתה יותר כחלק מתוך משפחה, חמולה, מוצא, קבוצה וכו'. בימינו קורה שינוי משמעותי מאוד (מה שבתרבות המערב קרה לפני שנים. אנחנו תמיד מפגרים אחריהם בכמה שנים טובות, כפי שמרמז לבושנו). אנשים פתאום מבינים שהם בני אדם אינדבדואליים. שחוץ מזה שהם חברי ככה וככה מעגלי 'אנחנו', הם גם בני אדם כשלעצמם. משכך, הם מצפים שצרכיהם כבני אדם פרטיים יבואו על סיפוקם.

בעבר, זה היה טבעי לגמרי שאנשים נישאים לפי אינטרסים של המשפחות. החתונה היא בעצם בין המשפחות, החתן והכלה הם רק כלי לחיבור וקישור משפחות (עדיין זה כך, בחוגים מובחנים אצלנו). אף אחד מאיתנו לא הזיל דמעה על גורלה של בת מעודנת שנאלצת להינשא לבן סנדלר מגושם, רק בשל שיקולים פוליטיים-צדיקיים של אביה. ראינו בסיפור רק מעשה נורא הוד המאדיר את שמו וזיכרו של הרש"ש.

כיום, כשמישהו קורא סיפור כזה, מן הסתם תעבור בו מחשבה בסגנון 'איזה נורא זה שחיתנו אותה עם עמהארץ בן עמהארץ'. כיום אנחנו מבינים שלדברים יש גם זווית אישית של הכלה. פתאום הסיפור כבר אינו סיפור גבורה וצדקות על הרש"ש, אלא שיש כאן גם צד הפוך. אגב, אני לא שמעתי את הסיפור הזה המון שנים (ולכן הבאתיו כאן) ולוקח בחשבון שהעם פשוט הפסיק לספר אותו, כי גם אם הוא לא הבין, מזליה הבין שזה 'לא מתאים'.

אותו הדבר בקשר לקודש הקדשים. זה כבר שנים שבישיבות לומדים 'בדרך ההבנה' של ר' חיים בריסקער. מה לעשות שהדורות משתנים וכיום יש חֲשִׁיבוֹת חדשות שהחיתוך הזה של 'או או', כבר אינו מולך בהן. נכון, יש מקום להבין ולהבחין בין שתי הבחנות ('צוויי דינים'), אבל עולם המחשבה המודרני כבר אוחז בשלב אחר וכבר יש הגורסים שהדברים הם לא תמיד 'או או', אלא אולי 'גם וגם' (כמדומני שכבר שמעתי כן אפילו על החקירה המפורסמת של הקובץ שיעורים אם מיגו זה מטעם 'כוח הטענה' או מטעם נאמנות. ואכ"מ). אל תתפלאו שאני מביא את עולם המחשבה המודרני לתוך השיח הבית מדרשי הזה, כי גם בזמנו, כשהתחדשה 'דרך ההבנה' הישיבתית, היתה התפתחות מחשבתית זהה בחוגי האוניברסיטאות. כשהקב"ה מערה לביהמ"ד, רוח מחשבתית חדשה, היא נושבת בכל העולם. הרבה המצאות וחידושים נאמרו על בסיס 'דרך ההבנה' המחודשת הזאת.

מ"מ זה שנים לא מעטות שידוע לכל העסוקים בחינוך הישיבתי, שדרך הלימוד המקובלת, אינה מתאימה לכל הבחורים. ברור שחלק גדול מהבחורים בקושי 'סוחבים בעליה' עם הדרישה ללמוד בדרך שאינה מתאימה להם וברור גם שחלק מהנשירה נובע מכך שצורת לימוד זו אינה מתאימה לכולם. אלא שעד כה לא העז אף אחד להעיר שצריך להתאים את הלימוד ללומד ולא ההיפך.

פתאום, הערו רוח משמים על הגרמ"ה הירש שהפתיע ואמר שכ"א צריך ללמוד בדרך המתאימה לו. כמדומני שזה בא בעקבות יוזמה חדשה של 'דרשו' שמעודדת יותר 'בקיאות'. הגרמ"ה אמר שמי שזה מתאים לו - שילמד ככה.

עכשיו אומר הגרי"ג אותו הדבר. צריך שלימוד יהיה כייף. ללמוד מה ואיך שמתאים לך ולא מה איך שמצפים ממך. ייתכן שאני מקדים קצת את המאוחר, אבל לא יפלא בעיני אם במבט קצת יותר ארוך נראה שבימינו חל שינוי משמעותי מאוד בעולם הישיבות - מתן לגיטימציה ללימוד שלא בדרך הישיבתית. אולי בעוד כך וכך שנים נוכל להסתכל לאחור ולומר בדורנו הותרו לימודי התורה בכל הסיגנונות והדרכים. אני אולי מקדים צְפוֹת, אבל לכשיתממשו הדברים, הסופרים החרדיים בוודאי יכתבו שגדולי ישראל, בעיני הבדולח שלהם, ראו למרחוק וכו' וכו'.

ייתכן שהכל חד הוא. קורה משהו. אנשים מתחילים להבין שחוץ מזה שהם 'כלל' הם גם 'פרט'. ייתכן שההבנה הזאת מהווה מכשול בשידוכים כפי שהורגלנו אליהם (כשם שההוא שר 'אני רוצה לאהוב' וכפי שהסביר 'לא רק 'להקים בית נאמן בישראל' אלא גם לאהוב, לחיות*) והיא מהווה מכשול לדרך הלימוד המתובנתת. אולי מתחילה תקופה שאנשים יבינו שהם בני אדם עצמאיים ואחראים על מחשבותיהם ורגשותיהם, ולא רק להיות עבדי 'כלל' הפועלים לפי תכתיבים.

בעת כזאת נצטרך ללמוד מחדש את סוגית כלל ופרט ולהבין האם אנחנו פרט וכלל, או כלל ופרט, או שמא כלל ופרט וכלל וכו'. עוד חזון למועד.

אולי, ביום שנבין שבני אדם אנחנו, נזהה ונבחין גם מורכבויות. תחילה, בתוכנו ואז גם בסובב אותנו. כי עד אז, אנחנו שבויים בהצהרות ובפרדיגמות, שאינן מתחברות אל הפרט שאנו והכל בנוי משקרים ע"ג שקרים. ע"ש.

בזמן אשר כזה, נוכל להתייחס אל עצמנו ואל החילונים הסובבים אותנו 'בכבוד ובידידות', כך שיתרבה כבוד שמים וירבו המצטרפים ללגיונו של מלך.

אולי יחוס עם עני ואביון, אולי ירחם.

 

חרדי בעולמו

 

* יושם לב. אינו שר, כבשיר השירים, על אהובה. הוא שר על עצמו. על רצונו לאהוב