סיפור הרש"ש. הקדמה למחר

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

וכך מספר העם:

הגאון הרש"ש (ר' שמואל שטראשון זצ"ל) היה, מעבר להיות תלמיד חכם מפורסם, גם בעל נכסים רבים. יום אחד הופיע לפניו הסנדלר וביקשו הלוואה של עשרה רובלים, שהיה סכום גדול באותם ימים. בשריפה האחרונה נשרפה סדנתו וכדי להתפרנס, הוא חייב לבנותה מחדש ולרכוש ציוד, שאם לא כן, יאלץ להתפרנס מהצדקה. הרש"ש, ביודעו את ההלכה שֶׁהַמְּעֻלָּה במצוות צדקה היא מתן הלוואה שתאפשר להתפרנס (שלא כמנהג ימינו) הוציא מכיסו שטר של עשרה רובלים והלווה לו. כדי שלא להכשילו בגזל (וכפי הדין) החתימו הרש"ש על שטר חוב.

עברו ימים. יום אחד, בעודו שקוע בתלמודו, הגיע לפניו הסנדלר ובמאור פנים הושיט לו שטר של עשרה רובלים. הוא הצליח מאוד במעשה ידיו וב"ה בידו להשיב את החוב קודם לזמן שקצבו. הרש"ש ניסה לדחותו 'הן לא הגיע זמן התשלום', אבל הסנדלר ענה שאין לו צורך עכשיו בכסף ושעדיף שיהיה בידי הרש"ש, שהרי יוכל להלוותו להתחסד עם יהודי נוסף.

הרש"ש, שהיה באמצע תלמודו, אמר לסנדלר שאינו יכול לקבל את הכסף, משום שהשטר, נמצא במגירתו ואינו מפסיק בלימודו לצורך עסקים. 'אין צורך' ענה הסנדלר 'כשתסיים לימודך, תשמיד את השטר וזהו'. הרש"ש שכבר ביטל די מלימודו הניד בראשו, נטל את השטר, תחבו לבין דפי הספר בו עיין באותה עת, שב לתלמודו וכל הסיפור פרח מזיכרונו.

עברו חודשים והרש"ש מוצא ברשימותיו שפלוני הסנדלר חייב לו עשרה רובלים. 'מן הסתם מצבו קשה, לא אהיה לו כנושה', הרהר הרש"ש ולא העיר לסנדלר על החוב. עברו חודשים נוספים והרש"ש שומע מבני ביתו שהסנדלר המדובר מצליח מאוד בעסקיו ואף פתח חנות נעליים. משהבין הרש"ש שאין מחסור בכסף אצל הסנדלר, פנה אליו לאחר תפילת שחרית והזכיר לו שהוא נותר חייב עשרה רובלים. 'על מה כבוד הרב מדבר?' נרעש הסנדלר, 'הן השיבותי לו את הכסף ביום פלוני במקום פלוני?' 'כנראה מתבלבל מר' ענה לו הרב, 'הן השטר עודו תחת ידי והכיצד תטען שהשיבות את הכסף??' הסנדלר טען שהרב הבטיח שישמיד את השטר, אבל טענה משונה כזאת אינה יכולה , כמובן, להתקבל.

הדין הובא בפני דייני העיר הסמוכה. הרש"ש טען שהחוב לא הושב, הסנדלר טען שהחוב הושב, אלא שהרש"ש שכח מזה ולא השמיד השטר כמוסכם. ביה"ד פסק שאם הסנלדר רוצה להיפטר מהחוב, עליו להישבע ששילם חובו. הסנדלר סירב להישבע, התחנן לפני הרש"ש שיזכר, אבל מאומה לא עזר. הוא חוייב שבועה ומתוך שלא רצה להשבע, נאלץ לשלם את החוב.

הדברים התפרסמו ותהום כל העיר על חוצפתו של הסנדלר להעז פניו בפני הרש"ש ולנסות להוציא ממנו במרמה עשרה רובלים?! אנשי העיר התרחקו מסדנתו וחנותו של הסנדלר והאיש הלך והעני מיום ליום.

צרה נוספת נפלה על הסנדלר. באותם ימים דובר נכבדות בבנו של הסנדלר וכמעט נסגר השידוך, אלא שאז התפוצצה פרשת חוצפתו וגניבתו של הסנדלר והצד השני נסוג מהשידוך ואף משפחה לא רצתה להשתדך עם משפחת הסנדלר-הגנב. הסנדלר יושב ובוכה בסדנתו והרב הוגה בתורה יומם ולילה.

באחד הימים, כשהרש"ש נזקק לאיזה ספר, מצא בו הרש"ש את השטר בן עשרת הרובלים ופתאום הכתה בו ההכרה שכנראה הסנדלר צדק ולא הוא. מיהר הרש"ש ושלח לקרוא לסנדלר. משבא לפניו הסנלדר, הודיעו שמצא עכשיו את השטר בתוך הספר ונזכר במעשה והוא מלא צער. הוא מבקש ממנו מחילה ומתנצל מאוד מאוד.

הסנדלר ענה לרש"ש שהוא יכול למחול לו בלב שלם, אבל זה כבר לא יעזור. 'כל העיירה יודעת שאני ניסיתי לגנוב ממך עשרה רובלים, אף אחד לא נכנס לחנותי ובני אינו מוצא שידוך'. 'אין בעיה', ענה לו הרש"ש, בשבת קודש, בעת קריאת התורה,  אודיע בשער בת רבים שהטעות היא שלי. שמצאתי את השטר ומסתבר שהצדק איתך'. 'אינך מכיר את העולם, כבוד הרב', ענה לו הסנדלר. 'אנשים יגידו שהרש"ש כל כך צדיק שבראותו שלסנדלר אין פרנסה, הוא פירסם כאילו מצא השטר. אני לא אצא מזה יותר בסדר, רק אתה'. 'אז מה ניתן לעשות?' שאל הרש"ש. 'שום דבר לא יעזור, רק  אם תיתן את ביתך לבני, אזי ידעו הכל שלא מחמת צידקותך אתה עושה כן, אלא מחמת שאכן הצדק איתי', התגמגם הסנדלר.

שקל הרש"ש את הדברים. אכן ביתו בגרה והגיע עת דודים, אלא שלרוב פרסומו ועושרו, רבים בקשו להשתדך עימו. מהצד השני, הנערה טובת מראה וטובת לב וראוה לת"ח עצום. הפך כה והפך כה ולא מצא פתרון, עד שצידקותו גברה על כל השיקולים והזוג הקים בית נאמן בישראל, לשמחת כל בני העיירה ושמפניה נשפכה כמו מים וכו' כדרך הסופרים. (האמת היא שהסופרים מספרים את הסיפור על הוריו של הרש"ש, שיהיה בזה הסבר לגדלותו וצדיקותו. נו, שיהיה).

את המעשה הנורא הזה קראתי בילדותי ואכן התפעמתי מגדלותו וצידקותו של הרש"ש. הזכרתיו בכתיבתי מחר ומשחששתי שהיום כבר לא מספרים את המעשה-נורא הזה, חידדתי קולמוסי והעליתיו כאן, כמעין הקדמה לאשר ייכתב פה, בעז"ה, מחר.

 

חרדי בעולמו