ווארטים

 

📌ער"ח אדר זה היום הכי עצוב בשנה וער"ח אב זה היום הכי שמח.

וכל כך למה?

כי משנכנס אב ממעטים בשמחה, וממעטים והולכים עד ר"ח אדר, ומר"ח אדר מרבין בשמחה ומרבין ומוסיפין עד ר"ח אב.

📌במסכת תענית כתוב: "כשם שמשנכנס אב ממעטים בשמחה, כך משנכנס אדר מרבים בשמחה". שואל הרבי מקוצק: מדוע לא כתוב "כשם שמשנכנס אב מרבים בעצבות, כך משנכנס אדר מרבים בשמחה"? מדוע נקטו "ממעטין בשמחה"? הרבי תירץ ביסוד גדול: ביהדות אין עצבות. יש רק שמחה, השמחה היא נקודת המוצא. לפעמים יש יותר שמחה ולפעמים יש פחות שמחה, אך תמיד נקודת האפס היא שמחה. 

📌מעשה ברב חדש שבא לקהילתו ובשבת הראשונה לכשהגיעו המתפללים ללכה דודי חלק מבית הכנסת נעמדו וחלק ישבו והעומדים היו צועקים על היושבים שזהו המנהג והיושבים היו צועקים על העומדים שזהו המנהג וכך היו צעקותיהם וויכוחיהם עולים עד לב השמים והרב לא ידע את נפשו כיצד לעשות סוף לויכוח הבלתי נגמר הזה
וכיצד לפתור את ענין המחלוקת.... בצר לו החליט לפנות לזקן הקהילה שהיה בבית אבות כבן מאה, ולשאלו מה זכור לו היה מנהג המקום מקדמא דנא, כששאל את הזקן אמור לי סבא, האם המנהג היה לשבת בבית הכנסת בלכה דודי? סימן הזקן בלא נחרצות, המשיך הרב אז עמדו? לא סימן הזקן שוב נחרצות, נחרד הרב ואמר סבא והלא אם לא תעזור לנו לפתור את הענין יעמדו שני הצדדים ויצעקו אלו על אלו..... כך היה המנהג! ענה הסבא

📌קבצן נכנס אצל עשיר לבקש נדבה, ופטרו העשיר בלא-כלום.  פנה הקבצן לצאת ואמר לו לעשיר:
ישימך אלהים כאברהם וכיצחק וכיעקב.
עיכבו העשיר ושאל:
בשביל שלא נתתי לך נדבה אתה מברכני ברכה יפה כזו? החזיר לו הקבצן:
לא היתה כוונתי אלא לאמר: ישימך אלהים נע-ונד כאברהם, עיוור כיצחק וּכאוּב-רגליים כיעקב...