פרשתנו מתחילה בפסוק "כי תשא את ראש בני ישראל", ומובא בשם החידושי הרי"ם זי"ע שהאותיות למעלה מ'ראש' הם 'שבת'.
דהיינו, אם מנשאים ומגביהים כל אות לאות שלמעלה ממנה אז נעשה מתיבת 'ראש' תיבת 'שבת'.
הבהמה הולכת כשראשה שווה עם הגוף, הראש אינו שולט מלמעלה לשאר איברי הגוף שתחתיו. כך בכל ימות השבוע אין לאדם שליטה על הגוף, אלא הוא תחת שליטת הנפש הבהמית.
ובבואה של שבת קודש יכולים בני ישראל לזקוף את ראשם- 'כי תשא את ראש', והאדם נעשה שליט על עצמו, הראש שולט על הרגשי הלב ותאוות הגוף.
השבת נותנת ליהודי תקומה, כי בכוח סגולת שבת האדם מתרומם לדרגת 'מלך' ששולט על יצריו הגשמיים, כפי שמובא בזוהר הקדוש 'מלך' ר"ת מ'וח ל'ב כ'בד, הפך 'למך' ל'ב מ'וח כ'בד.
פירוש, תואר מלך ראוי לזה שבוחר את החלטותיו על פי מוחו ששם שוכנת הנשמה הטהורה, ומקיים את המובא בתפילה שלפני הנחת תפילין "שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותי כולם יהיו משועבדים לעבודתו יתברך שמו".
הגמרא (שבת י ע"ב) דורשת על הפסוק "כי אני ה' מקדשכם"- "אמר לו הקב"ה למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש לתנה לישראל, לך והודיעם".
רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע מפרש שהמתנה של שבת, היא הקדושה שנכנסת בתוך ליבות בני ישראל. שאף על פי שאין האדם מרגיש שום תוספת קדושה בשבת בקרב ליבו, ואף אינו מרגיש השפעת השבת על משך ימי החול, למרות כך הודיע הקב"ה לכלל ישראל כי האמת הוא שהקב"ה מכניס קדושה בקרבנו בזה שאנו שומרים את השבת.
האדם אינו מרגיש את שמחת ותענוג השבת מפני שחטאיו יצרו מסך המבדיל בינו לבין בוראו, אבל בפנימיות הלב בוודאי נכנס קדושה גדולה ביום השבת.
וזו היא ההודעה 'לדעת כי אני ה' מקדשכם', שהקב"ה אוהב את עמו ישראל אהבת עולם ונותן לנו מבית גנזיו את המצווה היקרה והנפלאה הזו למרות שאיננו ראויים לה, עלינו להאמין ולשמוח בזכות העצומה שנפלה בחלקנו על אף אם איננו מרגישים בה בכל עת.
כהמשך לדבריו כותב 'השפת אמת' זי"ע על הנאמר בפרשתנו 'ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם': "צריך כל איש ישראל להאמין כי נמצא בו הקדושה בשבת קודש, הן רב הן מעט- 'כי קודש היא לכם', אפילו למי שאינו מרגיש הקדושה".
בליקוטי מוהר"ן ( חלק א סימן ל"א) מובא, שעל ידי שאדם מוציא בפיו את הכיסופים והרצונות שלו לשבת קודש ומתפלל ומבקש במתנת חינם מבוראו לזכות להרגיש ולחוות את רוממות גדולת השבת- 'אבא אני רוצה שבת קודש'! על ידי כך הוא יוצר אצלו מציאות שבה הוא זוכה לכנוס לבית גנזיו של הקב"ה שהיא השבת.
ובלשונו הקדוש: "נכספה וגם כלתה נפשי, היינו מה שאני נכסף וכלה אחר ה' יתברך, מזה בעצמו נעשה נפשי, וזה שאמרו רבותינו ז"ל 'וינפש' , וי אבדה נפש (גמ' ביצה) היינו, שבתחילת השבת שצריך לקבל נפש יתרה אנו זוכרים מאבדת הנפש בחול, ואומרים 'וינפש'- וי אבדה נפש, ומתחילין להתגעגע אחריה, ועל ידי זה בעצמו שאנו מתגעגעין אחר הנפש, מזה בעצמו נתהוה הנפש היתרה".
אנחנו נמצאים בימים שלפני חג פורים, ימים של התרוממות והתעלות, וכדי שנזכה לקחת אתנו את אורות היום הקדוש, עלינו לזכור את המסר שחז"ל לימדו את עם ישראל מסיפור המגילה "להודיע שכל קויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך".
אסתר ביקשה מהחכמים שבדורה 'כתבוני לדורות', שכל יהודי שבעולם כשחס ושלום יעבור עליו מה שיעבור ניסיונות ומשברים, נפילות והשלכות, ייזכר בי שלא התייאשתי ולא הרמתי ידיים, אלא יתחזק ויתאמץ בתפילה ובתחנונים לפני בוראו יהיה מה שיהיה, שתמיד יבוא לפני אביו שבשמיים ויספר לו כמה שהוא מתגעגע אליו ורוצה להיות כרצונו הטוב ולהיות קרוב אליו תמיד.
רמז לכך- 'תש"א' ראשי תיבות "א'דני ש'פתי ת'פתח", על ידי תפילה יש לאדם יכולת לזכות לקדושת שבת ולזכות לכל מעלה טובה בתורה וביראת שמים.
אפילו השרוי בארציות והשקוע בתוך החומריות כמו הבהמה, יכול בכוח התפילה לזכות לתקומה - לשא ראשו לשמים, להתרומם לחיי רוחניות, חיים של דבקות בבורא יתברך שמו. התפילה היא ההוצאה לפועל של נקודת התקווה לטוב, אמונה שאפשר אחרת.
עובד ה' צריך לחקוק בדעתו "כל זמן שאדם חי יש לו תקוה" (גמ' ירושלמי) ידיעה זו תיתן לו משב של התחדשות ורעננות לשכוח מהעבר ולקיים הנאמר 'דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.