מאת: חרדי בעולמו
הובא כאן קצה הקרחון של תחקיר עיתונאי בו נחשפת פעילותם של כמה 'צדיקים' מקהלנו בגיוס כספים מהמוני העם וגניבתם לאור יום.
מי שיקרא את התחקיר כולו, יצא נדהם מהקלות בה נגנבים כספי אנשים ולמול אוזלת ידם הרשלנית-טיפשית של הרשויות. לדוגמה. אחרי שנעלמו מיליוני שקלים מקופת הצדקה טען המזכיר שהכספים חולקו לאנשים ששמותיהם שמורים בארון ייעודי שבמשרדי הקופה. הערת הבודק היא שהארון לא נמצא. אכן, כשל אדמניסטרטיבי ניהולי.
ושוב כהרגלי איני מוצא מקום לדון בגנבים. תמיד היו ותמיד יהיו. לא עליהם תלונתי ויכולני רק לקוות ולהתפלל שיום אחד יתבוננו לאחור על מעשיהם וימצאו דרכים לתקן מה ממה שעיוותו.
המבט שלי מופנה פנימה, אלינו. השאלה הנשאלת היא איך אנחנו מקבלים את הגנבים הללו בקהלנו. בתחקיר עולה שיחד עם הגנב הראשי חָלְקוּ בכספי השוד גם כמה דמויות מוכרות ומכובדות בקהלנו. מהם גם דמויות שקולן נישא בציבור מידי יום. בהתחשב בכך שאליהם נותבו כספים שהיו מיועדים לאומללים (שקיבלו בפועל 2% מהכספים שנאספו. כן, קראתם נכון. במילים: שני אחוזי מהכספים שנתרמו לנזקקים, אכן הגיעו לידיהם. במקרה אחד הגיעו לידי הנזקקים עשרה אחוזים, אבל, לפי הרישומים במשרדי הצדקה, את רוב הכסף קיבלו 'בשמם' מזכיר הקופה ומשפחתו).
בשביל העיתון החילוני, מדובר בשערוריה חד פעמית. מי שחי את קהלנו - או מי שקורא את שאולזון כאן (ע"ש היטב) - יודע שמדובר בתופעה רחבה ומוכרת.
השאלה המתבקשת היא האם מאז שהדברים נודעו בציבור, הפסיקו הדמויות-המוכרות את הופעתן בציבור? האם הם בושים ונכלמים מול הציבור? או שמא הכל ממשיך כרגיל? אם הללו המשיכו ללכת לבתי הכנסת שלהם כרגיל, אם המשיכו לקבל 'שישי' בבתי הכנסת שלהם, הרי שכנראה הבעיה אינה שלהם אישית, אלא שלנו, כחברה.
שלום רוזנפלד, עורכו המיתולוגי של 'מעריב' דאז, כתב פעם מאמר שכותרתו היתה 'המשוגעים כראי החברה'. תורף דבריו היה שתמיד היו בעמישראל משוגעים. כולם הכירו את המשוגע שבאמצע השבוע מתייצב בכיכר העיר ועושה קידוש, או ממהר עם הקיטל שלו לתפילת נעילה, בעיתות האביב. כיום המשוגעים רוצחים, טען רוזנפלד. לא עושים קידוש, רוצחים. הם אמנם משוגעים, אבל מעשיהם מבטאים את הקיצון שֶׁבָּעֳמָקֵינוּ. פעם היו שם כיסופים לקדושה, להתעלות וכדו', כיום יש שם דברים אחרים, כנראה. זו, מן הסתם, הרחבה של הפתגם על השיכור (שאצלו על הפה, מה שאצלנו בלב), אבל הדברים ראויים למבט-שני.
מה היה מעמדם החברתי של חולקים-עם-הגנב אלו, לו היו חולקים-עם-הרוצח? נגיד שהם לא היו שותפים לרצח-ממש, אלא רק חלקו איתו בפירות הרצח. איך היו מתקבלים בבית הכנסת? הם היו מעזים בכלל לצאת לבית הכנסת? (וכי לא בשביל זה יש בית כנסת??)
זְכוּרָנִי שלפני שנים רבות, גנב יהודי
חרדי מאה מיליון דולר מבנק לאומי והצליח לברוח לחו"ל, מתחת לאפם של השוטרים,
שבאו לעצור אותו.
עבר זמן ובאחד העיתונים התפרסם שפרושינובסקי חי בכבוד רב בקרב קהילה אולטרא-חרדית בקנדה. הוא מנכבדי הקהל שם ותורם כספים למוסדות הקהילה. אם זכרוני אינו מטעה אותי, פרושינובסקי מעולם לא שילם את חובו ('והשיב', בשפתנו) ובשל סיבוך משפטי, נעצרו ההליכים נגדו. תהיתי אז בליבי האם גם בציבור 'שלי' היה מתקבל גנב כזה כ'ראש הקהל', או שמא זו נחלתם של הקיצוניים בלבד (ואולי מעורב בזה גם היתר לגנוב מגוף 'לאומי'?).
לא הגנב מעניין אותי. מעולם לא עמדתי בניסיון של מאה מיליון דולר וכלל איני בטוח שהייתי יוצא מזה יותר טוב ממנו. לא הוא הנדון בעיני, אלא אנחנו. איך ייתכן שקהילה קדושה מקבלת לתוכה, ללא ניד עפעף, גנבים ו'חולקים עם הגנב'??? מה זה אומר על אמות המידה המוסריות שלנו??
עמדתי פעם ליד הרב פינקוס זצ"ל, בעת שניגש אליו אחד מבני קהילתו ושאלתו בפיו: הוא יכול להביא לעיריה 'אישורים' שֶׁיִּפְטְרוּ אותו מהארנונה, האם יקרא 'גנב'? הרב פינקוס ענה לו ככה "אתה יודע שאיני עונה לשאלות בהלכה, אז לגבי השאלה אם אתה 'גנב', לך תשאל את הפוסק. אבל לגבי השאלה אם אתה 'שקרן', על זה אני כן יכול לענות לך!".
איני מכיר אישית אף אחת מהדמויות
המדוברות. איני שומע רדיו וכמעט שאיני קורא עיתונים (מאז עמדה דעתי עלי, אני 'מנוי'
אך ורק על 'בעולמם'), אבל מבין שמדובר באנשים שבאופן רגיל, מקובלים מאוד בקהילתם.
צר לי מאוד להניח, שאין שום סיכון שנשמע בקרוב שמישהו מהם זקוק להגנה מפני עצמו, על רקע בושתו וכלימתו. לצערי, חוששני שהפועל-יוצא היחיד מהפרסום יהיה, שיבואו אליהם יותר שנוררים (בהיוודע כמה מיליונים הם גרפו מעושק האלמנות והחולים).
ולוואי שאני טועה.
חרדי בעולמו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.