אבל אשמים אנחנו

 

מאת: חרדי בעולמו

 

עברו כבר מים בירדן, מאז שהתפרסם בראש כל חוצות, שאברך של משי השתמש בזהב כדי לקנות ולמלא כל תאוות ליבו. עברו מספיק ימים, כך שניתן כבר להתייחס דברים לגופם - ולא בפן החדשותי.

השאלה והנדון הוא האם אנחנו, פשוטי העם, נושאים חלק באחריות למעשיהם של שפלי אדם אלו.

שייע בריזל, בנו של קנאי צדיק ידוע מירושלים (מראשי הקנאים והמשמרות) הוציא בזמנו ספר ('שתיקת החרדים'), בו תיאר בפרוטרוט את מעשי הנבלה של אביו. היא תיאר איך תפס את אביו 'על חם' באיזו עליית בי"כ עם נער מופשל מכנסיים, איך שבכל שני וחמישי היה נער מסכן שם מכתב-חסר-תוחלת בתיבת המכתבים שלהם, בו הוא שופך את מרירתו על כך שהאבא הצדיק הנ"ל הפיל אותו באחת, למ"ט שערי גהינום וטומאה.

סיפור הדברים היה ידוע בירושלים. ביה"ד של העדה דן בזה לא אחת והפסק היה שבהיות שאביו של הפושע (כלומר, סבו של הכותב) הוא צדיק גדול מאוד וליבו ישבר מכך שיתגלה קלונו של בנו ברבים, הרי שמדין פיקוח נפש, אסור לגלות ברבים ורק צריך להשפיע על הפושע שיחדל ממעשיו.

איך מתקנים בציבור שלנו חטאים כאלו? ובכן, יש ויש. הנפוץ ביותר הוא לזמן את החוטא לאישיות רבנית כלשהי, כדי שהלה ינפנף באצבעו וינקוש בלשונו 'נו נו נו'  ו'אוי ואבוי אם עוד פעם' וכדו'. בזה, כך גורסת המסורת, נפתרות רובן המוחלט של הבעיות.

יש מקרים שזה לא עוזר. למשל, כאשר החוטא הוא בתפקיד משגיח בישיבה והזמינות של החטא היא בלתי אפשרית. במקרים כאלו יתגייס האדמו"ר בכבודו ובעצמו (ולא סתם אדמו"ר, אלא אחד משני ראשי המועצגת האגודאית) ויפסוק שכדי להפסיק לחטוא יש לנקוט מעשים, לא דיבורים. בהתאם, יוצאת ההוראה שהחסיד החוטא יצטרך ללבוש מעכשיו 'ווייסע זאקען' ובוודאי רוח הקדושה והטהרה של הגרביים ימנעו כל רע. ממש נס של ימי המקדש ובהיטהרות בד הגרביים וּנְהַפְכוּתוֹ ללבן, כל החטאים כשלג ילבינו.

עיתים קורה שהמצב חמור יותר. למשל, כאשר רבנית-מורה מאוד נכבדת מלמדת למעשה את תלמידותיה את המשנה של 'תועבות ארץ מצרים' ואחרי שגם שיחות הבהרה בנושא (לא נמסר אם כללו גם 'ויסע זאקען' או לא) לא הועילו, הוכרע הדין שעליה לצאת לגלות. אם נרחיק אותה מאלו שמפתות אותה (התלמידות האומללות) אז כל הבעיה תיפתר, כמובן.

באופן מפתיע ובלתי צפוי הסתבר שגם בארץ הגולה הרחוקה, לומדות בבתי הספר לבנות, תלמידות. ובאופן מפתיע מאוד התגלה שאין שם שמירה הדוקה עשרים וארבע שעות סביב הבנות, כך שבאופן בלתי צפוי, גם שם פגעה הרבנית-המורה בתלמידות.

אלא מאי, שהסתבר ששם, בארצות הגולה, הקהילה לא מספיק יראת שמים ולכן הודיעו הממונים לשלטונות, שיש כאן מישהי שפוגעת בבנותיהם. כמעט-רגע שנתפסה הרבנית הצדקת, אבל ב"ה היתה סייעתא דשמיא והיא הצליחה לחזור לארץ הקודש בשלום ובבטחה.

אבל הס"א לא מפסיק לעבוד ובעוון הדור גם לכאן (לארץ ישראל הקדושה) הגיעה זעקת הבנות הנאנסות והנאנחות. וכמעט נהיה מצב בו ח"ו וח"ו תשלם המורה הצדקנית על מעשיה ואולי ח"ו וח"ו יהיה מגן כלשהו מפני שודדי נשמות כמותה.

מיד התגייס הנציג הבכיר של מפלגת האות הקדושה ועשה כל מעשה (כולל, עפ"י החשדות, גם פליליים) כדי למנוע את הסגרתה לחו"ל, שם היא חלילה עלולה לתת את הדין על טוב מעשיה. סוף דבר מעשה שטן הצליח והיא הוסגרה לשלטונות אוסטרליה ועכשיו עומדת שם לדין על 70 פשעים שידוע להם שעשתה שם. (מגבית ל'פדיון שבויים' תתארגן בקרוב).

אתם יודעים מה? גם לא על ליצמן צריך לדבר כאן. דווקא על שותפיו השותקים צריך לדבר: על גפני, על מקלב הצדיק, ועל כל מי שידע שליצמן משתמש בכסות שלנו ובכוחו זה מונע הגנה על נרדפים.

גם אנחנו, שלא שלחנו מכתבי מחאה ונאצה לנבלים הללו, שותפים במידת מה שרשע הגדול הזה. כל אחד מאיתנו ששותק, שלא מוחה, שלא פוצה פה לעומת הָרֶשַׁע השולט ברמה בקהלנו, כולנו, אשמים במידת מה.

אין לי הסבר (ואשמח לשמוע כזה) מה באמת הפשט בזה שהציבור שלנו, שמוחזק בעיני כציבור בעל מודעות מוסרית גבוהה מאוד, שותף באופן קבוע בהסתרת החטאים ובהגנה בלתי פוסקת על הפושעים.

לא עכברא גנב, אלא חורא גנב - ואנחנו עצמנו החור הגדול שממנו יוצאים ואליו חוזרים כל הפושעים הללו.

רק ר' חיים שאולזון שליט"א, אחד ויחידי עומד וזועק כל השנים, ללא לאות, ללא מורא וללא פחד, שיש להקים ממש גוף אופרטיבי שיעסוק בתחום. שיהיו מפקחים ומנגנון מסודר שיטפל בנושא.

ואיך מתגוננים כל אותם שפלי-אנוש מפני הצעתו המצוינת? משמיצים את הצדיק היחיד בסדום. מפזרים שמועות חסרות בסיס על נחשדותו בכל דבר והעיקר שבשום פנים ואופן הציבור לא ידון ולא יעסוק ברעות החולות אשר הם מכסים עליהם. וכי פלא הוא שבמבט האמיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה??

בל נהיה אדישים לנפשות האומללות אשר הממסד ('אנחנו עושים רק מה שגדולי ישראל אומרים לנו לעשות') מגן עליהם.

 

חרדי בעולמו