ליל שישי בהר ציון.
שנות ה80 המוקדמות, אצל ר' אלי ברגר ז"ל
כשהוא הפך לכורך ספרים, מומחה אפשר להגיד, הוא גם תרם שס חדש לשול, תשמ"ג נדמה לי.
כרך אדום בוהק, מריח חדישות של נייר חדש ודבק, פשוט התחשק פתאום לפתוח גמרא, לא משנה ברכות או בכורות, בחורי ישיבה קטנה הקדימו שבת בצהריים לתפוס בבא קמא חדש של אלי ברגר.
א נייער ש"ס!!
אותו דבר עם ספרי רבינו, ספרי אגדה, דרושים, הלכה, משניות, אפילו הראשית חכמה המאיים הפך לידידותי בהר ציון בליל שישי, עם קפה וביסקויט ונורות חשמל חזקות, ששם ליד המנורות הקבועות החשוכות כבמוזיאון בהיכל הציון.
כי הוא רכש וכרך ראשית חכמה מהודר שלושה כרכים, עם תרגומי הזוהר בצד, אותיות מרובעות!
כבר לא אותיות רש"י שבורות, המספרות בארמית של הזוהר על תילי תילים של מלאכי חבלה ומלאך דומה.
יום טוב חשין אמר לי פעם, כשמכרתי במשך הנחל עם הבוס הכיפי דוקי גרינולד , ויצא ליקוטי תפילות באנגלית של ר חיים מנחם קרמר.
אמר לי: סאיז דא א אמריקאנער רבונו של עולם....
יש הקב"ה אמריקאי...
הסגנון בתפילות ובספרי רבינו באנגלית נותנים יותר רוגע בהליכי התפילה וכו.
האחים הורביץ, משה נחום אבא של עמרם ועוד אח דומה לו שכחתי שמו, היו באים הכי מוקדם.
מתיישבים ברחבות, בישוב הדעת, בניחותא על ספסל שלם ליד החלון.
אלי ברגר מגיש להם כיבוד, הם הודו לו, הוציאו כמיטב מסורתם מצקלונם מיני תקרובת מתוך סלים קלועים, כל הלילה, לימוד, תחינה, סיפור, טעימה וחוזר חלילה.
נוסעים! נוסעים!..
היה מגיע הנהג העירקי יהודה, בחצות.
צועק לאוויר, לא מסתכל ימינה, לא בודק מי מתקדם אתו, עושה מסלול סיבוב;
קפה, עוגיות, סיגריה, בפנים כמובן, צועק ליד השולחנות, וחצי מהנוכחים נוהים אחריו לטנדר הענק לקבר רחל חברון.
מהחדר בפנים החשוך, שם היו מזרונים פרוסים לשינה עד חצות, למען האמת, כמו דוד המלך שקבור ליד, לא יכלנו לישון שיתין נשמין רצופים מחמת כמה סיבות;
1. התחיל להיות אופנה בעולם, להתקלח, להחליף מצעים ולא רק פעם בחודש, אבל לא כל הלנים שם שמעו מזה.
המזרונים היו חלקים ללא ציפיות, השמיכות עברו עליהם שנים של עמק הבכא.
2. קולות לימוד הקהל דווקא עזרו להירדם, אבל צווחה פתאומית של חוזר בתשובה טרי, היה מקפיץ מהחלומות את הישנים.
3. הרוחות בחוץ, החושך בין הקימורים במבנים, שהיו חשוכים ומאוכלסים עטלפים וטיפוסים מעלפים, השרו גם כך אימה על החדר החשוך צמוד לציון, אגדות על אנשים שנכנסו למערה ולא יצאו חיים לא תרמו לישוב הדעת.
נוסעים! נוסעים!
נחמלה בן מנדל שפירא מתעורר, מעיף מזרון על חבר שישן עמוק, יוצא החוצה ערני.
ר משה שלגי הכנר, היה מציל תמצב מידי פעם כשנעמד בין החיים ובין המתים והעיר בכינורו את הרדומים.
נזכרתי ברבי אברהם הרשלר.... בעל חנות זעירה בשוק מאה שערים, למכשירי חשמל משומשים.
יום אחד לפני 30 שנה, באתי לקנות מקרר משומש לחתונה שלי לדירה הזמנית.
הוא ישב בחנות, מולו מדף ספרים, פניו מול הקיר, צידו לכיוון פתח החנות.
אני בדלת, האסט א פריזידער? ישך מקרר משומש?
א צייטוויליקע? זמני?
יא.
ויפיל? כמה?
150 ש"ח.
סוועט ארבעטין? יעבוד?
סובב ת'ראש והמשיך ללמוד בלי תשובות יותר.
באת לקנות או לבלבל במוח??
רבי חיים שלמה רוטנברג, היה מתחיל ברכות השחר וקרבנות, בין הקימורים בחוץ, גבוה, כתף אחד עוד יותר גבוה כאילו מנסה להגיע לשכינה, השנייה הייתה נמוכה יותר מכובד הספרים שסחב, היה לו סידור ענק, כבד, עם תרגום ביידיש, דמשק אליעזר, סידור יעקב עמדין בטח לרזרבה, והקולות הלא ברורים שלו חזרו בקול חוזר מכל מיני פינות אפילות במתחם השומם הענק שליד הכנסיות מטילות האימה.
בין תכלת לכרתי, אם היית חייב אבל ממש חייב שירותים, ושמת נפשך בכפך לצלוח את המרחק החשוך יכולת להבחין בדמותו של חיים שלמה, לא תמיד ראית את ראשו, לפעמים בין כתפיו, בין ברכיו או בסדק בקיר עבה עתיק.
ואז כאור הבוקר, היה מגיח שלמה קרליבך, קד מול חיים שלמה בהערכה, ומתחיל לשיר בענווה ופשטות, למען אחי ורעיי.
לא רצו אחריו מעריצים, לבושו לא הדור, הגיטרה פשוטה, נלווה אליו תימהוני או שתיים.
המבט של ר' בנימין זילבר ז"ל הגאון, ממוצא ליטאי קר, אחרי ותיקין, על שניהם, החזיר את השפיות לסביבה.
וכולנו יורדים לתחנה לחכות לקו אחד.
השמש החליטה באופן קבוע, דווקא אחרי לילה ללא שינה, לחמם ולסנוור בדיוק את יושבי התחנה.
משאיות עתיקות, עם אף חשוף של מנועים מימי מלחמת העולם הראשונה, היו עולים ברעש מעורר חמלה את העלייה הגדולה, באו מירדן, עם משא כבד, לא למדו הלכות צער בעלי חיים הערבים הללו... איזה אנחות קורעות לב של המנוע היינו שומעים מרחוק.
האוטובוס קו 1 בא, נדחפנו יחד עם מתפללי ותיקין מהכותל הקבועים, הנהג הייקה גם היה קבוע, לבושו תמיד נע בין חום לבז', חולצה חומה? מכנסיים בז', מכנס בז'? חולצה חומה, היה נוסע ב6 בבוקר, עונה אמן באוטובוס אחרי ברכות השחר של נשים צדקניות.
האוטובוס הביא אותנו לעיר, לשוק, לחיידר....
איחחח איזה בוז וחמלה הייתי מתמלא על אלו שהתעוררו רק עכשיו, רצים למקווה, אני כבר הלכתי לשאול מהמכולת, לקנות חלות לשבת, ואם לא היה בין הזמנים, אז לישיבה קטנה, לעשות עצמי מתפלל שחרית איתם, הבחורים המאחרים...
המגיד שיעור החורפ לו...
שרק עכשיו מתפלל.
אברום לייב בורשטיין, זכרונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.