שלום וברכה מורי ורבותי!
יום חמישי, היום של שלום הבית שלנו,
וכנראה שאין גבול ואין תחתית לבור העמוק והכואב הזה שנקרא "שלום בית",
בבתים בהם לא זכו לדבר המדהים והיפהפה הזה.
והנה שאלה שלכם, מאחת מהקהילות בחוץ לארץ.
מה עושים עם בני זוג שבהם הבעל מתעלל באשתו,
אולם האשה חוששת לפרסם את הדבר ולצאת ולערב מישהו שלישי?
היא לא חוששת סתם בגלל שהיא מפחדת מהבעל,
היא חוששת מהבושות,
היא רוצה שהכל "ישאר בתוך המשפחה",
שהכביסה המלוכלכת תמשיך ותתלכלך עד שתלכלך את חייה.
חברים יקרים!
שימו לב,
וצריך להסביר זאת שוב ושוב,
עד שגם האחרונות שלא מצליחות לקלוט זאת,
תקלוטנה ברגע זה,
ומכאן ואילך נצא לחיים טובים ולשלום.
עוול לא פותר את עצמו לבד!
הרוע רק הולך ו"משתדרג" מיום ליום.
בעל שיודע שאשתו כבולה, ובגלל בושה או כל סיבה אחרת לא מפרסמת את העוולות שלו,
ולא מודיעה זאת להוריו או לרבותיו,
ממשיך ומתנהג באותה צורה ורק הולך ונהיה גרוע הרבה יותר.
אשה כזו רוצחת במו ידיה קודם כל את עצמה,
ולאחר מכן את ילדיה.
במקרה הגרוע עוד יותר,
היא הופכת גם את בעלה לשָׁפוּט של אותו רשע ורוע,
כי יתכן שגם הוא "בסך הכל" התחיל את דרכו כחסר הדרכה,
ורק לאחר שהחל את החיים הדבר הזה מצא חן בעיניו,
המשיך אותו והפך אותו לחלק מאורח חייו האמיתי.
רבותי!
גם למען הבעל,
גם למען האשה,
גם למען הילדים,
וגם למען כל עם ישראל,
כשיש בעיה - פותרים אותה!
הסברנו שרכב שאין לו מוסך, הוא רכב שלא רוכשים,
כי לעולם לא ניתן לתקן אותו במקרה של תקלה.
בדיוק כך, לא ניגשים לבית, לא מקימים בית בטרם יש לנו למי לפנות.
ואם נפלנו חס ושלום וחס וחלילה באותו פח,
אם ישנה בעיה,
ברגע זה קמים והולכים.
ואם הבעל לא משכיל לעשות זאת,
האשה צריכה לעשות זאת.
לקום, ללכת, לגשת ליועץ הנכון, ואם חס ושלום וחס וחלילה לא תהיה ברירה אחרת,
הולכים ומפרקים את הבית,
ובכאלו בתים זו הברכה הגדולה ביותר.
ה' יזכה את כל אחד מאיתנו להצליח ולפתור את כל הבעיות בתוך הבית,
אבל להבין שהשקט הזה הוא שקט של הרס,
אסור להשאיר אותו,
וחובתה של אותה אשה להרים דגל, לפצוח במרד,
להודיע לגדולי ישראל, לרבנים וליועצים במה מדובר,
ומשם להתחיל בדרך חדשה.
ברוכים תהיו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.