אל תשלח ידך אל הנער

מאת יהודי פשוט

את חורף תשכ״ח עשיתי כמקבץ נדבות לצרכי נישואי בברוקלין.  פעלתי בבתי התפילה בבקרים ולפנות ערב ובשעות היום רבצתי עם דאגותי ותקוותי בבית המדרש הגדול הישן של סאטמאר בוויליאמסבורג. המקום היה בקדמותו סוועט-שאפ של עמלים פורטריקאנים שהומר לחלל לא נאה אך גבוה ורחב ידיים. קדרות מוחצת שלטה באותו מקום קדוש וריח של ליזול ורקב עלה מאחורי הרדיאטורים הקדומים המלוהטים. גם לא הועילו לי התנצלויותי מול בחורי הישיבה המזדמנים שהתעקשו לראות בי הקבצן קשה היום את שגרירה של המדייינאה הטמייאה והפילו עלי שוב ושוב את כל הנוראות שהרבי אמר על החרדים התפוסים בציויינעס הארורה ר''ל. אך מעבר לחלונות השתוללו באותה שנה סופות שלגים ומשבי כפור אימים שהקפיאו את כפות רגלי וצרבו בפני כגחלים לוהטים ובסאטמאר היה תמיד מוסק וחם ומדי פעם גם נמצא לי שם איזה משולח או הולך בטל דברן להעביר איתו מעט הזמן.. די לי אם אומר שכאורח לשעה הקשבתי וריחרחתי סביבותי כדרכי וראיתי אולי יותר מהראוי לי ובהחלט שלא הפכתי לחסיד סאטמאר. אבל תבונה יקרה אחת הבאתי משם, כי במרתף שתחת בית המדרש היו מתקני צרכי ציבור הבסיסיים שניהל השווארצער מאושי. לאותו בן שבט טנזני זקן וענק קומה קראו מאושי כי בשם זה הוא קרא לעצמו ולמה מאושי קרא לעצמו מאושי אינני יודע, אך גם סופר לי כי לפני שנים היה מאושי קורא לעצמו בשמו של אחד מאדמו''רי האגודה היותר נכבדים כפי שלימדו שמש בית המדרש, אלא שחזר לקרוא לעצמו מאושי כי היה נוח לו יותר לבטא שם קצר זה. מאושי דיבר לאיטו בקול גרוני רך ומתנגן מבעד מספר השיניים הענקיות ששרדו לו ובלטו באלכסון משפתותיו הרחבות, ואני בעניי התענגתי להתבונן באותו זקן כשהוא מהורהר ומלקק את שפתותיו בלשונו החיוורת שהשתלשלה לו מבין שיניו עד אפו. אבל ככל שהוא נראה לי נלעג מאושי זה היה מאנשי השררה בסאטמאר כי התמנה להיות מביא התינוקות לברית בבית המדרש בשבתות והיה המנקה המספנג׳ והבוס הכל יכול בעסק הפעיל שרחש שם במורד המדרגות, איש לא המרה את פיו של מאושי כאשר היה מכוון את הבאים לתא או לקטע של היוריינל שכבר נוקה או מצווה עליו להמתין יפה עד שיעשה את מלאכתו. פעם הפנני מיסטר מאושי לאחד התאים המרוחקים ומשנכנסתי והתרווחות מצאתי שמעל לשפעת ההגיגים והתעצומות שהיו רשומים בעט על דלתו היה מרוח בטוש שחור ״שייב ועל תאאסע ״ (כלומר שב ואל תעשה..) ראיתי ונתפסתי בפרץ אדיר של צחוק עד ששכני יהודי יקר שגנח על עסקיו בתא הסמוך דפק ברוגזה במחיצה המצומצמת שהפרידה בינינו וקרא ניי ניאייי.. דא ביי אונז אין בייס-קיסעס לאכטמען נישט!  אבל ככל שהתבגרתי עמדתי יותר ויותר על עומק התבונה שעומדת מאחורי העצה הטובה של השב ואל תעשה שצעקה אותה דלת עלובה והלוואי ואימצתיה בימי חורפי הן בעסקי פרנסתי והן בחינוך ילדיי. גם בראשית דרכי במדינה זו נתידדתי עם רבי שלום ברגר ע״ה בימים שהאיש נחשב לאחד מגדולי עשירי בריטניה והוא אמר לי: לשווא שואלים בעצתי בענייני מסחר כי אני לא סוחר גדול ואף לא סוחר קטן ובכלל לא סוחר.. אלא ככל שמצטברים לנו המעות מהשכירויות אנחנו קונים עוד ועוד נכסים. לא כל קניה חייבת להיות ג'הרגעטע מציאה ודי לי שאני מוסרו להשכרה ולא עושה בו דבר והוא משביח בערכו מאליו..  הייתה לו גם חשיבה דומה באשר לחינוך הילדים ואמר אם החומר טוב אז מוטב להניח להם והם יבשילו מאליהם ואם לאו אז ככל אשר תשתדל בהם רק תקלקל.. וכל ההקדמה הארוכה הזאת מכוונת למאמר לא חתום מיום א׳ בבלוג זה שהיה כתוב תחת הכותרת ״איך הורסים לתלמיד ישיבה את בין הזמנים״ ואני הקטן הייתי כותב ככותרת למאפיינים המפורטים שם ״איך הורסים לבן את הדימוי העצמי ומשחיתים לו את החיים״  נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי איש שאכן מבין בחינוך הבנים והתלמידים, ואישי המעלה היחידים בודדים שמצאתי היו כאלה שהשיגו עד כמה שהנושא עדין ומורכב וכי ראוי לעסוק בו כמו בפינצטה של מנתחי מוח בחיל רעדה והדרת קדש. במאות האחרונות נפתחו שערי החכמות כמובא בזוה״ק והעולם למד בתוך השאר שחיי האדם תלויים בנמצאים קטנים מהשגת חושי המישוש והריח ואין עין האדם מסוגלת לראותם בלי הכלים שהומצאו לשם כך. כמו כן נגעו באפס קצותיה של חכמת נפש האדם שבעצם גם היא תמציתה שנטיות שכלנו ואיתן רוחנו מושפעים מאירועים כלומר׳שט קטנים ושוליים שמעולם לא ניתנה עליהם הדעת. בעצם הרעיון שבאמירה אגבית אחת אפשר לבנות או חלילה לגרום את ההיפוך בנפש האדם ביטא כבר רבי נחמן מברסלב שאמר: לו רק היה לי בשחרותי אדם אחד שישים ידו על כתפי ויאמר לי פעם אחי חזק, היו נעורי עוברים עלי אחרת לגמרי.. מאידך, מלבד שוטים מובהקים איש לא יעיד בנפשו שהוא באמת יודע איך לחנך ובוודאי שלא כל נער שיימצא לו. אם כן נשאלת השאלה אז הלמה מקיימים בעסקי החינוך הכל שוחטין ושחיטתם כשרה כי הרי כווולם נעשים בבוא היום למחנכים?! ואם תאמר   הרי אבות חייבים לחנך.. זאת עדיין לא אומרת שכן הדבר גם אם אין יודעים להעלות על דעתם מהו חינוך ואת טבע הפעולה ש״חינוכם״ יפעל.. ולכן דעתי נוטה וגם למדתי מנסיוני שברוב רובם של המחנכים והמתחנכים וודאי הוא ששב ואל תעשה עדיף..  מאידך, גם לא שמעתי שתום אהבת הורים חסרת כל תנאי הזיקה למי שהוא, ואדרבא היא יוצרת רחשי כבוד וחיבה לערכי ההורים וקשר נפשי עמוק עמהם שכתוצאה ממנו ירצו הילדים את קירבתם לעשות נחת רוח לאוהביהם האמיתיים.  מובא בשם רבי אלעזר בן עזריה בערכין: תמה אני אם יש בדורנו מי שיודע להוכיח ורבינו רש״י מבאר ואומר: בדרך כבוד שלא ישתנו פניו.. (שהאיש לא יובך) ושם יש גם גירסא בגמ. שאמר ״שיודע לקבל תוחכה״ ובעצם אם נתבונן נמצא ששניהם הולמים זא״ז כי תוכחה שאינה מתקבלת היא מעצם טבעה מזקת. איתרע שאצלנו החרדים אולי יותר מאשר בחברות אחרות הילדים לוקחים את זהותם בעיקר מהוריהם ואלה מבקשים להתקשט ביוצאי חלציהם, ועבדכם רגיל לומר לחבריו שילדינו לא נולדו להיות לנו לפרות חולבות שמנת של נחת.. אלא שהם חלק מאיתנו שראוי להם שנאהבם באשר הם כדרך שאנחנו אוהבים את עצמנו על כל חסרונותנו.  אחרי כל הנאמר בוודאי ובוודאי שחייבים לייסר ולחנך  אבל  איך נוהגים כאשר לא מתחילים להבין את הפעולה שיפעלו מאמצי החינוך?  ועל מבוכת צרה צרורה זו ידוו כל הדוויים.

יהודי פשוט