מאת: א פשוטער אנטווערפענער איד
ראשית אציין כי "שותא דמר לא ידענא" ואינני אלא כתלמיד הדן בקרקע לפני רבותיו בבחי' "כאן הבן שואל" ובחי' "הוא מותיב לה והוא מפרק לה".
ברור שבתור "יושב על מדין" לקח הגר"י ברגר שליט"א בחשבון את ההשלכות על כותבי צוואות אחרים אשר בעקבות התרחשות זו הם לעולם לא יוכלו להרגיש בטחון שמשאלתם האחרונה יקוים, כי יבואו מי שיסברו שהחלוקה צריך להיות אחרת ולכן אם לא ייענו לדרישתם הרי יתלקח להב המחלוקת ולכן חייבים הרבנים לבצע אקרובטיקה להפר את תוצאותיו הרעות של יישום צוואה כפשוטה... והרי ראינו כמה חשו חז"ל ל"דברי שכיב מרע" כדי שלא תיטרף דעתו מהחשש שלאחר מותו ייעשה בירושתו שלו שלא כרצונו, והנה יש כאן בפנינו אדם בוגר ומחושב, איש משכמו ומעלה בכל מובן, אשר בדעה צלולה ומפוקחת מוסר לידי דיינים בממסד ההנהגה הדתית את משאלתו הברורה, ומכוח ק"ן סברות ופלפולים משווים את דבריו לעפר ואפר... חזקה על חבר ובפרט על דיין שחשב על כל ההיבטים האלו וקטונתי.
ועוד היבט.
בעלי האינטרס הפועלים לאי-ביצוע בקשתו האחרונה של הנפטר זצ"ל מפעילים מניפולציה של אזכור שמו של הנשק החם, המתועב והמשוקץ "אש המחלוקת", אשר די בעצם הזכרת שמו להרתיע את חורשי הרעה דורשי קיום הצוואה רח"ל... ובמילים אחרות: עליכם להיכנע לטרור המחלוקת אשר בוודאות בוא יבוא בעטיינו כי אחרת הרי יהיה מחלוקת, כי הרי ברור שיהיה מחלוקת כי אנחנו הרי לא מרוצים.
רעיון מעולה. כעת שומה על בתי הדין לצאת בקול קורא להעתיקו לכל תחומי החיים. אם לא תיתן לי לבנות על חלקך בגג המשותף – אתה יוצר מחלוקת. אם לא תדחה לי את תשלום החוב שאני חייב לך – אתה יוצר מחלוקת. אם לא תעצור לי בצד הכביש לתת לי טרמפ ברכבך בזמן שאתה מדבר בטלפון בענייניך הפרטיים – אתה יוצר מחלוקת. אם לא תמנה את החתן שלי למג"ש ומו"צ במוסד שלך – אתה יוצר מחלוקת.
יחד עם זאת, כפי הנראה את נימוקו העיקרי של כב' הרה"ג שליט"א אין הוא יכול להעלות על הכתב ואף לא למוסרו בעל פה.
הנימוק העיקרי הוא, כפי הנראה, כי "מעיקרא דדינא פירכא". ואסביר.
דעתו של הגר"י ברגר אינו שונה מדעתם של כל המבינים והשפויים בציבוריות החרדית, והיא התובנה שחסידיו של אדמו"ר אינם מגויסים ממוספרים בתפקיד של "ראשי כבש בעדרו של בעל החווה".
אין זה מעניינו של נשיא ואדמו"ר של חצר להכוון באופן של ציווי וגזירה אצל מי כל יחיד ויחיד ישפוך את לבבו בזמן מצוקה, אצל שולחנו של מי יקיים כל יחיד ויחיד את מסיבות שבת האחים שלו בליווי זמרה וכיבוד קל בשבתות ובמועדי ישראל ומי הדמות אשר יזכה לשמש כספר למחלפות ראש הפעוט עם הגיעו לגיל בן שלוש לאלף-בית. ובוודאי ובוודאי שאין לו לאדמו"ר להכתיב לאדם כי אני הנני גוזר עליך להקשיב לדברי תורה ומוסר מאיש מסוים דווקא.
אדמו"ר אמור להביע את דעתו ולחנך את ""צאן מרעיתו" באופן שיהיו נושמים באופן עצמוני. ההצלחה של אדמו"ר נבחנת בכך אם הוא הצליח להנחיל את דעתו, אם הביא את החסידים להבין בהתאם להדרכותיו מה ראוי להם. השימוש בכח הציווי לציות עיוור כמו לגזירה של הצאר שממנו נמלט הרוזשינער זי"ע – הוא פשוט אינו לגיטימי וגובל בניצול לרעה של תלות (תלות אשר עצם יצירתה והתהוותה אינה לגיטמית ואכמ"ל)
אבל עדיין יש פה בעיה. זו אכן דעת תורה וחשיבה נכונה מצד הרה"ג הגר"י ברגר שליט"א (אם אכן זה טעמו ונימוקו), אבל אי הכי, למה לא אמר לכב' האדמו"ר זצ"ל "אני אינני יכול לשמש עד מסייע לביצוע צוואה זו כי יש לי הרהורי דברים על כל הגישה ולכן אינני רוצה להיות שותף בה".
קשיא.
בגוף מכתבו של הרב ברגר שליט"א יש להעיר שתי הערות טריוויאליות.
הסיפור עם האצבע כפי שקיבלתיה מאת זקני החסידים לפני שנים רבות, התרחש אצל אביו האדמו"ר מהרי"ד מבעלזא בזמן דחיפות בביהמ"ד.
הלשון היה "וואס א מענטש איז דערקענט ווען עהר איז גערעכט"
המילה הנכונה באידיש היא "דערקענט" ולא "אנערקענט". "דערקענט" – מכירים, במובן של סימן היכר, ולא "אנערקענט" שיש לה משמעות אחרת לגמרי והיא "הכרה" במובן של מודעות לקיומה של סמכות.
כעת ישאל השואל מה כן היה יכול האדמו"ר זצ"ל לעשות כדי שהעוגה תישאר שלימה וגם תיאכל בתיאבון בלי להשאיר פירור?
אילו היה מתייעץ אתי הייתי מציע לו לעשות כסדר דלהלן:
להודיע לכל בניו שכל אחד ואחד ישמש פו"מ (-פרנס ומנהיג) לעדתו במקומו ויבחר לעצמו באיזה תואר הוא רוצה שהמשמש יכריז ויבשר על נוכחותו בעת שהוא מוזמן לקריאת כתובה תחת חופה למשל, או בעת הזמנת תור בשבילו אצל רופא השיניים למשל (בדרך כלל הם באים בזוגות, השני אחרי הראשון).
ואילו לגבי בני ברק עליו להודיע לבניו שהוא החליט להפיל גורל בין כולם בנוכחותם אבל הוא דורש שכולם יתחייבו לקבל את התוצאות כי גורל הרי זה מהשמים. "פתקא קדישא".
אחר שהבנים יתחייבו על קבלת התוצאות יקבע "יום המיוחד" ליום הגורל, רצוי ביום היארצייט של איזה סבא מראשי השולשלת המגיד או הרוזינער וכו', ואם אין משהו זמין אז ב"יום שנכפל בו כי טוב" או כל יום אחר בשבוע, שהרי לכל יום מימי הבריאה אפשר לשייך משהו נעלה וחיובי. איך שיוצא הכי נח.
יודיע לבנים שההגרלה תתקיים בחדרו בסילודין בשעת חצות היום בדיוק. המקווה תהיה פתוחה משעה 11:00 כי על כולם להיטהר במקווה טהרה כהכנה למעמד הגורל.
ביום ובשעה היעודה יתכנסו כולם בחדרו נאוה קודש. הוא יהיה מלובש עם הקיט"ל. איש לבד מהבנים עצמם לא יהיה נוכח.
ואז יקח פתקים כמנין בניו ויערבבם בתוך הקולפיק אשר בו מחובש בעת הדלקת נרות חנוכה.
אחרי הערבוב לפני משיכת השם המנצח יאמרו כולם בצוותא ובכוונה מזמורי כ"ז ל"ח נ"ה וק"ט שבתהילים (סתם פרקים רנדומליים ללא סיבה מיוחדת, אבל את זה הילדים לא ידעו.) ואחר כך יה"ר בנוסח מיוחד שחובר במיוחד לצורך מעמד זה שלא יצא מכשול מתח"י.
אחר גמר אמירת היהי רצון שלפני ההגרלה יוכנס המשב"ק הראשי אל הקודש פנימה ויופקד עליו להוציא פתק אחד מתוך הקולפיק.
אחרי שיומשך הפתק יתן הוראה שעל כולם לצאת לחדר אחר יחד עם המשב"ק עם הפתק הנשלף ושם יפתח המשב"ק, בעת עמדו על כסא, את ה"פיתקא קדישא דאישתלפא", ויקריא את שמו של המנצח וגם יציגנה לעיני כולם כמו בהגבהה.
מיד עם יציאתם מהחדר אתה תכניס לכיס שלך את שאר הפתקים ותיכנס לשירותים, תפורר אותם ותזרוק אותם שם כדי שלעולם לא יתגלה להם בטעות שעל כל הפתקים כולם כתבת את השם "יצחק העשיל"…
זה מה שהייתי מייעץ לו.
דא עקא, הוא לא התייעץ בי. שיאכלו אותה בתיאבון, אבל שלימה היא לא נשארה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.