רציתי לכאוב, רציתי לכתוב.
לכתוב על כל המכאובים, לכאוב על כל הכותבים.
לכתוב נגד, וגם בעד. לכאוב את כאבו של עם אחד.
לכאוב על הפילוג והשנאה. לכתוב על אחדות ואהבה.
יהודי, הוא יהודי, הוא יהודי. חרדי או חילוני, הוא אחי.
נערי שוליים וקיצוניים מירושלים. אברך בני-ברקי וחילוני מגבעתיים.
הוא כותב כך, והשני עונה הפוך. מי האשם על הדם השפוך?
הוא אומר כך, ולשונו של ההוא לענות ממהרת. אין לי ארץ אחרת, רק אחת נהדרת.
מאוחדת?
כשבתקשורת יגידו "החרדים", זו הכללה. אבל ממתי לך צייצן נחמד יש פתאום "דעת תורה"?
שאלת את רבותיך מה כאן צריך לתקן? "וישמע אלוקים את קול הנער באשר הוא שם" זכרת לשנן?
שוליים נועדו לעצור בהם כשהרכב תקול. אז בואו נעצור ונחשב מחדש את המסלול.
נעצור לרגע את ההסתה באולפני החדשות. נפסיק כולנו עם הגידופים והקללות.
בואו נסתכל אחורה, זה אמור לכאוב. בואו נשב יחד, אפילו הסכם לא נצטרך לכתוב.
בואו ונחליט ביחד, שמעכשיו, רק לאהוב!
ארי קרויזר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.