מי חייב תודה למי?
ביום שישי שעבר הוצפתי בבקשות מצד הקוראים לשלוח להם באימייל או בוואצאפ
את הקליפים של הסיפור עם הציפור, לא הספקתי לשלוח לכולם, בפרט שעקב גודלו אפשר
לשלוח רק בג'מבו מייל וחלק טענו שלא הצליחו לפתוח את הקובץ ואני מתנצל על כך.
בתוך כל הפניות, קיבלתי אימייל מאחד מחשובי קוראינו, שאני מכירו והוא
אינו מסתפק בקריאת הגליון והמאמר, אלא גם מפרסם אותם באתר שלו, והוא כותב לי כי
אחד מהמבקרים באתרו ביקש ממנו את מספר הטלפון האישי שלי, ושואל ממני רשות האם לתת
לו את זה?
כתבתי לו כי אינני חסוי ובהחלט יכול להעביר לו את מספר הטל' שלי, ואכן
כעבור זמן מה קיבלתי טלפון מיהודי שהזדהה בשמו ואומר לי: זה עתה קרה לי נס שאי אפשר
לתאר ואני מוכרח לפרוק את זה למישהו, אך לבני ביתי אינני יכול לספר את זה, לפחות
לא כעת, וכשתשמע את הסיפור תבין למה, וחשבתי שאתה האדם הנכון לספר לו את זה, מכיון
שהיום קראתי את מאמרך שכתבת בסיכומו, כי יתכן שמה שנראה לך רע הוא דוקא טוב, ומי
שציער אותך, זה רק לטובתך היה, ובסיפור שקרה לי נוכחתי כי טובה קטנה שעשיתי והיה
נראה לי שטרחתי עבורו ועליו להודות לי, דוקא זה הציל את חיי ויותר מכך.
וכך הוה מעשה, מתחיל האיש באקדמות מילין תוך השתדלות לשוות לזה רוח של
הומור: כידוע חסידים משתדלים להגיע לפרק 'האיש מקדש' לפני גיל 20, אני החמרתי
ובגיל 20 כבר חבקתי בת חמודה בכורה, אך השמחה הגדולה נתערבה ונמהלה בעצב, כי עקב
סיבוך בלידה נכנסה רעייתי לסכנת חיים ולרופאים לא נותר ברירה כי אם לבצע טיפול
מורכב שאכן הציל את חייה, אך הודיעו לי ברורות כי נסתם המעין ובגלגול הזה היא לא
תוכל ללדת עוד ילדים.
היצר שידלני להתעצב, אך התחזקתי ולא הפסקתי להודות בכל רגע על חסדי ה'
והניסים שקרו שחיי רעייתי ניצלו ועל הבת האחת והיחידה שזכיתי, וב"ה היא
הנחילה לנו נחת לרוב. מחד ברור כי שמרנו עליה מכל משמר כבבת עינינו ביודענו כי זאת
כל חמדת לבנו, אך מאידך הוזהרנו ע"י מחנכים להציב לה גבולות ולא להגזים
בפינוק ולפעמים לדעת להגיד 'לא' כדי שלא יפגם חלילה החינוך היקר שלה.
'סליחה שאני מאריך בתיאורים' ממשיך האיש, 'אבל זה חשוב כדי שתבין את
עוצמת הנס שקרה לי'
הבת היחידה גדלה ובשעה טובה הגיעה לפרק 'בתולה נשאת' וכמובן שחיפשנו את
המיטב והבטחנו את כל מה שאפשר לדמיין כי זאת האחת וכל החתונות של ילדינו זו רק
היא, ובשעטו"מ זכתה לשידוך טוב ולזיווג הגון ת"ח ויר"ש ממשפחה
חשובה ומיוחסת, וחסדי ה' כעבור שנה נולדה נכדתנו הבכורה ואני בקושי בן ארבעים
לבינה וביתנו נתמלא באושר.
לפני כשבוע, ילדה בתנו בן ולאושרנו אין קץ, גם חשתי שמפצים אותי בנכדים בזה
אחר זה במקום ילדים (בני בנים כבנים) וגם שמחתי שעל ידו זכיתי לקיים כעת מצות פרו
ורבו וזמזמתי לי בנחת 'השומר שבת הבן עם הבת'.
מכיון שאשתי ואני עדיין צעירים והבית ריק כי כבר חיתננו את כל הילדים,
ברור שהצענו לבתנו וחתננו כי התינוקת הבכורה בת השנה תשהה אצלנו במשך ימי השהייה
בבית היולדות ובבית ההחלמה ואנו נטפל בה על צד היותר טוב.
בתי וחתני מתגוררים בלייקווד ושם היא שוהה בבית החלמה החדש, שיש לו
מלונית גם לבעלים שרוצים לשהות בשבת ליד היולדת, והברית התקיים אף הוא בלייקווד
היום בבוקר, כמובן שנסענו אתמול לוואך-נאכט שהסתיים די מאוחר, ובבוקר השתתפנו
בברית, ולאחר מכן יצאנו לחזור הביתה שבאפ-סטייט ניו יורק, כאשר בכוונתנו להתארגן
קצרות ולהמשיך משם לקאונטרי לשהות בשבת בבונגלו שלנו כהרגלנו מדי שבוע בשבתות הקיץ.
חתני הוציא מרכבו את הקאר-סיט (מושב התינוק) וקשר אותו היטב ברכבנו בספסל
האחורי, והושיב את בתו/נכדתנו במושב וקשר אותה כהוגן, נפנפנו לשלום ויצאנו לדרך,
לקראת היציאה מן העיר עברנו ברחוב סקוואנקום, שם יש טרמפיאדה ועמדו שם כמה וכמה
בחורים בחום הלוהט ונופפו בידיהם וחיכו שמישהו ירחם אליהם ויסיע אותם אל מחוז חפצם,
עצרנו את רכבנו ואמרנו 'מאנסי' אבל יש לנו רק מקום אחד, כי אני ורעייתי במושבים
הקדמיים ומאחור הנכדה, בחור עדין נפש עלה לרכב ואמר את כתובתו, אמרתי לו כי אעשה
עיקוךף בשבילו של כמה דקות כדי שאביא אותו עד לבית, הוספתי כי ישיבה בחור שיושב כל
השבוע ולומד תורה ונוסע לשבת הביתה זה זכות בשבילי להסיעו הכי קרוב שאפשר, הבחור
הודה בחינניות ושמחתי שנתתי לו הרגשה טובה.
כאשר הגענו למאנסי ביקשה רעייתי שאוריד אותה בסופר מרקט שנמצא במרחק מס'
דקות מביתינו והיא תמלא עגלה עם מוצרים שצריך לשבת וכשהיא תתקשר אלי שהיא מוכנה,
אבוא לאסוף אותה. נסעתי מס' רחובות משם והורדתי את הבחור, מכיון שאני יודע שאין קניה
בסופר פחות מחצי שעה, בפרט עם התורים ביום שישי אצל הקופות, החלטתי בינתיים לנסוע
לביתי עד שאקבל את הטלפון שהיא מוכנה.
עליתי הביתה וניגשתי למחשב להדפיס גליונות לשבת קודש, וכעבור דקות ספורות
הטלפון מצלצל, חשבתי שזאת אשתי והתפלאתי שהיא סיימה כל כך מהר, אך המספר היה לא
מוכר, וחשבתי שזה עוד אחד מהפרסומות שמטרידים אותנו עשרות פעמים מדי יום, מאידך
חשבתי אולי מישהו מתקשר לאחל מזל טוב, החלטתי להרים ושמעתי קול רך של בחור ואומר
לי: 'שלום, אני הבחור שהסעת אותי מלייקווד, שוב תודה, אני מתנצל על הטרחה, אבל אין
לי ברירה, עליתי לרכב שלך עם שקית של מחברות החידושי תורה וסיכומי השיעורים שאנו
לומדים ואני חושב שהשענתי את זה על הקארסיט של התינוקת באוטו.
יותר מכך לא שמעתי, תפסתי את עצמי שהשארתי את התינוקת ישנה שנת ישרים
באוטו בחום הלוהט, לא היה לי מושג כמה זמן עבר מאז, רק זאת אדע כי זינקתי מכסאי כצ'יטה
רצתי כצבי, אינני חושב שבכל ימי חיי רצתי במהירות כזאת דילגתי בקלילות מעל המדרגות
(יתכן שזינקתי את כל המדרגות בזינוק אחד), אין לך מושג כמה אפשר להספיק לחשוב
בשניות בודדות, במוחי כבר עלה תסריטי של ניידת משטרה שאוזקים אותי באשמת הרג
בשוגג, בדמיוני תיארתי איך שאני עומד מושפל מול בתי וחתני ומחותניי על שקטלתי את
בתם הקטנטונת חסרת הישע, כמובן שכבר שמעתי צלצולים באוזניי מהיללות שאשתי תרים,
לנגד עיני כבר ראיתי את כותרות העיתונים האנטישמים שמתארים בצבעים קודרים את
ההפקרות של החרדים, ומאידך את כותרות העיתונים באידיש 'משמחה לאבל', וכל זה הספקתי
לחוש במס' שניות תוך שאני מתכסה בזיעה קרה מלחץ אטומי.
הגעתי לרכב, פתחתי את הדלת, פני הילדה היתה אדומות וזיעה כיסתה את פניה הלוהטות,
שלפתי אותה מהמושב ורצתי הביתה לשטוף את פניה ולבדוק אם היא נושמת, ורק כאשר נוכחתי
כי חייה ניתנו לה לשלל, צנחתי על הספה והבנתי את גודל הנס שקרה לי, וברור לך כי
אין צורך להכביר במילים ולתאר מה היה קורה אם חלילה הבחור לא היה שוכח את החוברות
שלו ומתקשר אלי, ראשי עדיין היה מטושטש
ובראשי ניקרה השאלה מאיפה הבחור השיג את המספר שלי, בפרט שלא אמרתי לו את שמי
כלל?, אכן לא עברה דקה והבחור שוב מתקשר ושואל אם הכל בסדר? כי מרוב לחץ לא ניתקתי
את הטלפון מקודם והוא שמע את נשיפותיי וכנראה גם את הקפיצות במדרגות, אמרתי לו
שהכל בסדר ושאקפיץ לו את החוברות עוד מעט.
כעבור זמן מה אשתי התקשרה שנראה לה שזה עוד 5 דקות ושאבוא לאסוף אותה
מהסופר, קמתי מהספה, וידאתי שהילדה בסדר, חיבקתי אותה אל ליבי תוך שבח והודיה לה'
על חסדיו המרובים שעשה עמדי, והחלטתי לנסוע מקודם אל הבחור לתת לו את החוברות, כי
פחדתי שהוא עוד מסוגל להגיד משהו בנוגע לתינוקת (אם הוא קלט מה שקרה) ואוי ואבוי
אם אשתי תדע מזה, וגם כי התלבטתי אולי להודות לו על שזכה להיות שליח טוב להציל את
חיי, כי הרי ברור שאם ח"ו היה קורה אסון לילדה, חיי לא היו חיים מכאן והלאה.
האזנתי לכל הסיפור ברוב קשב, וכאן ניצלתי שניה שהאיש נשם לרגע ושאלתי
אותו: מנין השיג הבחור את המספ' טלפון שלך כ"כ מהר? 'תיכף תשמע' ענה והמשיך, הגעתי
חיש אל ביתו של הבחור איפה שהורדתי אותו וכשהוא הודה לי על הטרחה המיוחדת שטרחתי,
שאלתי אותו בדיוק את השאלה הזאת: מהיכן היה לך את המספר שלי כ"כ מהר?, 'אתה
לא זוכר'? שאל הבחור. כשעליתי אל רכבך, ביקשתי ממך את הטלפון להודיע לאמי המסורה שב"ה
מצאתי טרעמפ שיביא אותי עד לבית והכל בסדר, אז מיד כשהבחנתי שאין לי את השקית,
ביקשתי מאמי את הטלפון שלה ועשיתי חיוג חוזר.
האיש מעבר לשפופרת עשה אתנחתא הוסיף: אני רוצה לעשות סעודה גדולה שלישי
למילה ולהודות לה' על החסד הגדול הזה, אך מאידך, אני לא מסוגל לספר לבני משפחתי מה
שקרה, איך הם יסתכלו עלי, רק על ההוא אמינא הם מסוגלים לא לסמוך עלי כל ימי חייהם
ולחשוב שאני מופקר עד כדי כך.
תבין, מוסיף האיש בהתנצלות, הסיטואציה משונה, כי כשאשתי ירדה לסופר היא
סמכה עלי בבירור שאני לא אשאיר אותה באוטו, לעומת זאת, בתת ההכרה ידעתי שאשתי
אחראית על התינוקת, לו אשתי היתה חולמת שאסע הביתה באמצע היא ודאי היתה מזכירה לי
(ואולי היא היתה עסוקה בטלפון שלה?), כך, שאי אפשר להאשים אף אחד, ושוב תודה לה'
שאין על מה להאשים רח"ל.
הסיבה שהתקשרי אליך דוקא, כי אני קורא את מאמריך, ואני חושב שהמאמרים של
השבועות האחרונים שינו את מבטי על כל מיני עניינים, ובמקום שאמרוט את שערות ראשי
מצער על ש'כמעט' קרה לי כזה אסון, ובמקום שאסתכל על עצמי כלוזר וכלא יוצלח שכמעט
קטל את נכדתו, כולי מלא שבח והודיה לה' על חסדיו המרובים ועל שהצילני מרדת שחת.
ולמה זה 'כמעט' קרה לי. זה לא חשבונות שלי.
כשסיים את סיפורו, אמרתי לו: טוב שאתה מסתכל על כל זה במבט נכון ומפוכח,
לי זה קרה לפני 25 שנה, הילדים ביקשו ים, ואני לא סובל ים ביום, גם כי השמש הלוהטת
אינה מתחביביי, וגם ראיתי טביעה במו עיני ויש לי סיוט מזה, אך מה לא נעשה בשביל
הילדים? לילה אחד ארזנו כלי ים ומשחקי ים לילדים ונסענו כל המשפחה לחוף הים נפרד כדי
לאכול שם ושהילדים ישחקו בחול, אני הייתי בטוח שאשתי לקחה את התינוק, ומשום מה היא
חשבה שאני לקחתי או שאמרה לי לקחת ולא שמעתי, כעבור דקות ספורות ביקש בני את המגרפה
של החול ששכח באותו, הלכתי להביא את זה ומצאתי את התינוק ישן שנת ישרים.
הוספתי לו כי ברור שלנכדה נכתבו שנות חיים, ולו היו עוברים עוד דקות
ספורות אולי היו צריכים לנסוע לשבת לבית חולים ליד הילדה במקרה הטוב, רק שיזכור כי
החסד שעשה עם הבחור גרם שיהיה שליח טוב ומגלגלין זכות ע"י זכאי, ואפילו החסד
הכ"כ מתבקש שעשה כשנתן לו את הטלפון להתקשר לאמו עורר אותו לרוץ לרכב לחלץ
אותה מהרכב.
נ.ב.
אחד מקוראי הגליון החשובים העיר לי על המאמר בשבוע שעבר כי צריך להיזהר
שלא להיכנס ל'נערווין', שעל כל בעיה קטנה יתחילו לחפש למי צריך לבקש מחילה.
נראה שיש צדק בדבריו, ותמיד טוב לבחור בשביל האמצע, לא צריך לחפש בנרות
אך גם אסור להתעלם מאיתותים ברורים.
בכלל, כל ענין ה'נערווין' הוא משולל לחלוטין, הגראי"ל שטיינמן
זצוק"ל היה חריף מאוד בענין זה, בחודש כסלו נכנס אליו בחור ישיבה ואמר כי יש
לו שאלה לשאול, והרצה בפניו כי הוא מדליק נרות חנוכה בפנימיה בישיבה ומכיון שיש שם
כמה פתחים, פתח החדר, פתח הקומה ויש כמה פתחים לבנין וכדי לצאת ידי כל השיטות הוא
מדליק בכולם נרות חנוכה.
הבחור היה בטוח כי הגראי"ל יתפעל מהחומרה המיוחדת שכמעט לא שומעים
כמותה, ממש מהדרין מן המהדרין, אך הגראי"ל שאל: אז מה השאלה שרצית לשאול? ענה
הבחור, באיזה מהם אברך את הברכות של נרות חנוכה?
ענה הגראי"ל בפשטות: 'אל תברך באף אחד מהם', שאל הבחור: מדוע? ענהו
הגראי"ל: כי שוטה פטור מן המצוות.
זוהי דוגמא של סלידה מנערווין בענינים של בין אדם למקום, אך יש לי דוגמא
מענין של בין אדם לחבירו שנוגע לימים אלו שצריך להתרחק משנאת חינם.
השתתפתי פעם בשמחה של ידיד ובאמצע נכנס הגאון רבי מענדל א. שליט"א,
ראש ישיבת א"ח, וראיתי שהוא חולף על פני מאן דהו בשולחן המזרח באופן שהיה
נראה כפגיעה באותו אדם, חשבתי שמא הוא אינו מכירו, אחר שיצא מן האולם ניגשתי אליו
ואמרתי לו בשקט כי אותו אדם הוא מאוד מכובד והיה נראה כפגם בכך שהתעלם ממנו, ענה
לי הגר"מ, אתה סבור כך ואני סובר אחרת.
מתשובתו הבנתי כי הוא מכירו ועשה זאת בכוונה, אז אמרתי לילה טוב ובזה תם
הסיפור.
כעבור חדשים ספורים, בין כסא לעשור, כאשר מבקשים סליחה מה' ונוהגין
להתפייס במי שפגעו, ראיתיו בזכרון משה ונזכרתי במה שהיה, המתנתי לו לאחר מעריב
וניגשתי אליו לבקש מחילה, מיד שאל אותי: על מה? אמרתי לו: אינך זוכר מה שאמרתי לכם
באותה שמחה? 'ודאי שאני זוכר', ענה. 'ואינני מוחל', ומיד המשיך לתדהמתי, אינני
מוחל כי אין על מה למחול, לא פגעת בי, אמרת לי את דעתך ואני עניתי מה דעתי.
הוסיף הרב ואמר: הגיע מצב שאם מישהו לא אומר לחבירו בוקר טוב נחמד אז הוא
צריך לבקש מחילה ממנו, הרי הערת לי בשקט ובלי מילות גנאי אז למה אתה חושב שעליך
לבקש מחילה?
הנה דוגמא של מבט של ת"ח על סלידתו מ'נערווין' גם בעניינים שבין אדם
לחבירו.
שבת שלום ומבורך
ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.