פסק הדין בענין פונוביז'

בבית המשפט העליון

רע"א  6412/18

לפני:

כבוד השופט ד' מינץ

המבקשים:	1. הרב אליעזר כהנמן
	2. חברת ישיבת פוניבז' בע"מ
	3. ישיבת פוניבז' (ע"ר)

                                          

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבים:	1. הרב שמואל מרקוביץ
	2. הרבנית ציפורה מרקוביץ
	3. מסורת התורה בני ברק (ע"ר)
	4. הרב מאיר הייזלר, בורר
	5. הרב חיים גדלי' צימבליסט, בורר
	6. הרב משה פרקוביץ, בורר

                                          

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' יקואל) בהפ"ב 72122-01-18 [פורסם בנבו] מיום 6.8.2018

                                          

בשם המבקשים:	עו"ד אופיר בלום; עו"ד לירון ויסמן
בשם משיבים 3-1:	עו"ד מרדכי בייץ; עו"ד בעז פייל; עו"ד דוד שמואלוביץ
בשם משיב 4:	עו"ד דרור גדרון; עו"ד נועם בניה

חקיקה שאוזכרה:

חוק הבוררות, תשכ"ח-1968: סע'  11(1), 11(3)

כללי אתיקה לשופטים, תשס"ז-2007: סע'  11(א)

מיני-רציו:

* בקשה להעברת בורר מתפקידו נבחנת ע"פ אמות המידה שנקבעו בעניין פסלות שופט, וביהמ"ש ישעה לבקשה כאמור רק במקרים חריגים ובנסיבות חמורות; אין בהעברת ביקורת כלפי מי מן הצדדים כדי להצדיק פסלות, ודאי שעה שתכלית ביקורת זו בניהולו התקין והיעיל של הדיון; ועוד, בורר הוא אדם, ואין בורר מלאך. כאשר משתלחים בו ומקיזים את דמו לא מופרך הדבר שתיפלט מפיו זעקה.

* בוררות –בורר –פסילת בורר

* בוררות –החלטות של בית-משפט –רשות ערעור

.

בין הצדדים מתנהלת בוררות שעניינה מחלוקות בנוגע להנהגת ישיבת פוניבז' בבני ברק. הבר"ע היא על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, במסגרתו דחה את בקשת המבקשים להעברת הבוררים הרב מאיר הייזלר והרב חיים גדליה צימבליסט מתפקידם.

.

ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:

מושכלות יסוד הן כי אין בימ"ש זה מקבל בר"ע בענייני בוררות כדרך שבשגרה, אלא אך במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר נגרם עיוות דין חמור. עיון בבקשה דנא מגלה כי הטענות המועלות בה נוגעות אך ורק לנסיבות הקונקרטיות של הסכסוך שבין הצדדים. יתרה מזאת, מרבית הטענות נוגעות לקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, בהן אין בימ"ש זה נוטה להתערב. גם אם ניתן לחלץ טענה משפטית מפי המבקשים, הרי שזו נסובה אך ביישום הדין הקיים בעניין העברת בורר מתפקידו בשל אובדן אמון, ואין היא מצדיקה מתן רשות ערעור.

להמשך כנסו כאן:

אף לגופם של דברים לא נמצא מקום להתערב בהכרעת ביהמ"ש המחוזי. אין בהעברת ביקורת כלפי מי מן הצדדים כדי להצדיק פסלות, ודאי שעה שתכלית ביקורת זו בניהולו התקין והיעיל של הדיון. בקשה להעברת בורר מתפקידו נבחנת ע"פ אמות המידה שנקבעו בעניין פסלות שופט. על כן, בחינה האם בורר אינו ראוי עוד לאמון הצדדים תיעשה ע"פ אמות מידה אובייקטיביות של מעשיו ולא על בסיס תחושה סובייקטיבית של הצד המבקש את העברתו מתפקידו. בימ"ש ישעה לבקשה כאמור רק במקרים חריגים ובנסיבות חמורות. אף אם כשל שופט בלשונו כלפי אחד מבעלי הדין, הרי שאין די בכך כדי להביא לפסילתו אלא במקרים חריגים, בהם יש בהתבטאות כדי ללמד כי גיבש עמדתו באופן השולל אפשרות סבירה של ניהול המשפט באופן אובייקטיבי ומעלה חשש בדבר קיומו של משוא פנים.

קביעות ביהמ"ש בעניינו של הרב הייזלר הן קביעות עובדתיות הנשענות על חומר הראיות ועל התרשמות בלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מן העדים שהופיעו לפניה. ביהמ"ש הגיע לכלל מסקנה כי לא עמדו המבקשים בנטל הנדרש להוכחת אפשרות קרובה לקיומו של משוא פנים. לא ניתן לקבל את טענת המבקשים לפיה ביהמ"ש לא בחן האם הנסיבות החיצוניות מלמדות על חשש ממשי לקיומו של משוא פנים. גם קביעת ביהמ"ש כי על מנת להוכיח חשש מסוג זה יש לעמוד בנטל מוגבר, אינה עומדת בסתירה להכרעה ע"פ מאזן הסתברויות. פירושו של נטל מוגבר זה הוא, כי משהועלתה בקשה להעברת בורר מתפקידו, על ביהמ"ש לבחון זאת בזהירות מרבית ועל הכרעתו להתבסס על תשתית עובדתית מוצקה. אף לא נמצא ממש בטענה כי ביהמ"ש התעלם מחטיבת ראיות כלשהי. כידוע, אין הכרח כי ביהמ"ש ידון בכל אחת מהטענות אשר העלו הצדדים לפניו אלא בטענות המהותיות בלבד.

אשר לקביעות ביהמ"ש בעניינו של הרב צימבליסט. אכן, קריאת הפרוטוקולים של ישיבות הבוררות מעלה כי נאמרו דברים ע"י הבורר שאינם ראויים להיאמר ויש להצר על כך. ואולם בורר הוא אדם, ואין בורר מלאך. כאשר משתלחים בו ומקיזים את דמו לא מופרך הדבר שתיפלט מפיו זעקה. בהקשר זה יש להעיר כי בשונה משופטים, שמזג שיפוטי הוא חלק מכללי האתיקה עליהם הם אמונים, בוררים ע"פ רוב נבחרים ע"י הצדדים. בורר בורר ומזגו הוא. בשים לב לכך, ובשים לב כי פסילת בורר תיעשה במקרים חריגים, בהם מראית פני הצדק נפגעה פגיעה חמורה במיוחד, לא נמצא כי מקרה זה בא בקהל אותם מקרים. אדרבה. יצוין כי תמוה כיצד אזרו המבקשים עוז ובאריכות פירטו על אודות "חומרת" הביטויים שנשמעו מפי הרב צימבליסט, כאשר הם עצמם תרמו ליצירת האווירה בה הן נאמרו. לכך יש להוסיף, כי אף המבקשים עצמם מעידים בפה מלא כי כבר שנים שהם מחפשים כל דרך על מנת להביא לפסילתם של הרב הייזלר והרב צימבליסט. על מנת להביא לכך הגישו הללו בקשות פסילה רבות. לא פלא אפוא, כי באקלים דיוני מסוג זה עלולים להיגרר הדיונים לכדי אוירה טעונה ואף מעבר לכך.

יוער, כי מצופה מעו"ד לנהוג כבוד כלפי בורר. רבות נכתב על תפקיד עורך הדין כ"נאמן ביהמ"ש" ועל חובתו לסייע לביהמ"ש לעשות משפט. לא נמצא טעם מדוע תוקפה של חובה זו יקהה בהליכי בוררות.

החלטה

           לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט א' יקואל) בהפ"ב 72122-01-18 [פורסם בנבו] מיום 6.8.2018, במסגרתו דחה את בקשת המבקשים להעברת הבוררים הרב מאיר הייזלר (להלן: הרב הייזלר) והרב חיים גדליה צימבליסט (להלן: הרב צימבליסט) מתפקידם.

הרקע לבקשה

1.             אין זו הפעם הראשונה שהבוררות מושא בקשה זו מגיעה לפתחו של בית משפט זה. למרבה הצער, ותוך התעלמות מהערות חוזרות ונשנות מצד בית המשפט, הצדדים טרם השכילו להביא לפתרון ראוי של המחלוקות ביניהם (וראו לעניין זה: רע"א 6753/15 הרב אליעזר כהנמן נ' הרב שמואל מרקוביץ, [פורסם בנבו] פסקאות א' ו-ח' לפסק דינו של המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין (22.6.2017)). משעניינם של הצדדים כבר פורט בהרחבה (שם וגם ב-רע"א 5421/13 הרב אליעזר כהנמן נ' הרב שמואל מרקוביץ [פורסם בנבו] (1.10.2013)), לא אאריך בסקירת הרקע לבוררות וההליכים השונים שהתקיימו במסגרתה. עם זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, ולפיכך אייחד מספר שורות גם לנושאים אלו.

2.             המחלוקת בין הצדדים נסובה על זהות העומד בראשות ישיבת פוניבז' בבני ברק (להלן: הישיבה). הישיבה בגלגולה הארץ-ישראלי נוסדה בשנת 1943 על ידי הרב יוסף שלמה כהנמן. לאחר פטירתו, עמד בראשות הישיבה בנו, הרב אברהם כהנמן. במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת, עת נפל הרב אברהם כהנמן למשכב, החלו להיווצר מחלוקות על אודות ראשות הישיבה. מן הצד האחד ניצב מבקש 1, הרב אליעזר כהנמן, בנו של הרב אברהם כהנמן (להלן: המבקש), ומן הצד השני ניצב משיב 1, הרב שמואל מרקוביץ, חתנו של הרב אברהם כהנמן וגיסו של המבקש (להלן: המשיב). על מנת ליישב את המחלוקות, חתמו המבקש והמשיב על שטר בוררות שלפיו הסכסוכים ביניהם הנוגעים לישיבה ייפתרו בהתאם להכרעת בוררים אשר ייבחרו בדרך של "זבל"א" – "זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושניהם בוררים להם עוד אחד" (משנה סנהדרין פרק ג, א'). המבקש בחר את הבורר הרב פנחס שרייבר, והמשיב בחר את הבורר הרב הייזלר (משיב 4). כאב בית הדין נבחר על ידי שני הבוררים הרב צימבליסט (משיב 5) (אם כי בתשובת משיבים 3-1 לבקשה זו צוין כי הרב יוסף שלום אלישיב המנוח הוא זה שמינה את הרב צימבליסט כראש הרכב הבוררים). ביום 29.2.2000 ניתן פסק בוררות בו נקבע כי הנהגת הישיבה תפוצל לשניים: המבקש יהא אמון על ניהולה ה"גשמי" של הישיבה, ואילו המשיב יהא אמון על "הנהגתה הרוחנית" (להלן: פסק הבוררות). ביום 20.6.2000 התפטר הרב שרייבר מתפקידו. על כן, בשנת 2013 מונה הרב משה פרקוביץ (משיב 6) כמחליף לו מטעם המבקש.

3.             ברבות הימים התפצלו תלמידי הישיבה לשתי כיתות. האחת נמנית על תלמידיו של המבקש והשנייה על תלמידי המשיב. משסבר המשיב כי תלמידיו מופלים לרעה, הגיש בשנת 2014 לבוררים תביעה מחודשת נגד המבקש, במסגרתה דרש כי אף נכסי הישיבה וניהולה הכלכלי יועברו לשליטתו, לצד קביעה כי תלמידיו הינם תלמידי הישיבה לכל דבר ועניין ועל הישיבה לשאת בהוצאות הכרוכות בהחזקתם והם רשאים לעשות שימוש בנכסי הישיבה. ביום 29.12.2014 ניתן פסק ביניים בתביעה, ברוב דעות ונגד דעתו החולקת של הרב פרקוביץ, בו נקבע כי המשיב ותלמידיו יהיו זכאים לקבלת מימון חודשי. עוד נקבע כי ככל ומימון זה לא יינתן, על הישיבה לשלם סכום חודשי מתחדש בסך של 480,000 ש"ח (להלן: פסק הביניים). נגד פסק זה נקטו המבקשים מספר הליכים, במסגרתם ביקשו, בין היתר, את ביטולו של הפסק והעברת הרב צימבליסט מתפקידו.

4.             בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בפסק דין במסגרת הפ"ב 4661-06-14 [פורסם בנבו] (השופטת י' שבח) קיבל את טענת המבקשים בנוגע לפסק הביניים וקבע כי פסק זה מבוטל. לצד זאת, דחה בית המשפט את בקשת המבקשים להעביר את הרב צימבליסט מתפקידו. בד בבד נקבע כי בשים לב למערכת היחסים העכורה בין הבוררים, מתקיימת עילה להעברת שלושת הבוררים מתפקידם בהתאם לסעיף 11(3) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק) הקובע כי ניתן להעביר בורר מתפקידו כאשר "נבצר ממנו" לבצעו. בית המשפט קבע כי מערכת היחסים בין הבוררים עלתה על שרטון, ואין היא מאפשרת את המשך הליך הבוררות. עוד נקבע כי ניתן לפרש את המונח "נבצר" לא רק כאשר מדובר בפטירה, מחלה, או עזיבתו של הבורר את הארץ, אלא גם במצב חריג של יריבות קשה או עוינות קיצונית בין בוררים המונעת מהם לבצע את תפקידם.

5.             על פסק הדין האמור הוגשו שתי בקשות רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 6753/15 ורע"א 6784/15) [פורסם בנבו]. בית משפט זה (השופטים רובינשטיין; דנציגר; ברק-ארז) ביטל ביום 22.6.2017 את קביעת בית המשפט המחוזי וקבע כי בהיעדר טעם מיוחד אין מקום לפרש את סעיף 11(3) לחוק הבוררות כחל אף במקרים בהם אין מדובר בנבצרות "קלאסית" כגון יריבות אישית או מערכת יחסים עכורה. בית המשפט עמד על כך כי מתן פרשנות מרחיבה לסעיף 11(3) לחוק עשויה לתמרץ בוררים אשר עמדתם אינה מתקבלת להביא לטרפוד הליך הבוררות ולהכשילו. משהגיע בית המשפט לתוצאה זו, הורה על המשך הליך הבוררות לפני הבוררים הקיימים.

6.             זמן קצר לאחר חזרת הצדדים להליך הבוררות, ביום 19.7.2017 הגישו המבקשים בקשה לבוררים כי הרב הייזלר והרב צימבליסט יפסלו עצמם מתפקידם. הפעם, הטעם היה כי משניתן פסק הביניים, על פי דין תורה הם "נוגעים בדבר" ועליהם למשוך את ידם מהמשך הבוררות. ביום 27.7.2017 ניתנה החלטת הבוררים בה נקבע ברוב דעות ונגד דעתו החולקת של הרב פרקוביץ, כי דין הבקשה להידחות. הנימוקים להחלטה נמסרו לצדדים ביום 4.9.2017. ביום 23.10.2017 הגישו המבקשים בקשה נוספת לבית המשפט, במסגרתה טענו כי נוכח העובדה שהרב הייזלר והרב צימבליסט לא חתמו על נימוקיהם בהכרעתם בבקשת הפסילה, בעוד הרב פרקוביץ חתם על נימוקיו, הרי שיש לראות את הבקשה כזו שהתקבלה הלכה למעשה ועל הרב הייזלר והרב צימבליסט לפרוש מתפקידם. יצוין כי באותו היום הגישו המבקשים בקשת פסילה נוספת, אשר עניינה בהחלטת הרב ציבליסט להורות על ביטול אחת מישיבות הבוררות.

7.             בעוד הבקשות דלעיל תלויות ועומדות, ביום 23.11.2017 הגישו המבקשים בקשת פסילה נוספת נגד הרב הייזלר. בבקשה נטען כי הלה העביר בדואר אלקטרוני מיום 22.11.2017 ליתר הבוררים את החלטתו בבקשות הפסילה שהגישו המבקשים, אותה צירף בקובץ WORD. מבדיקה שערכו המבקשים עלה כי שם מחבר המסמך כפי שמופיע בפרטי הקובץ מזוהה כ"אדלר" (להלן: הקובץ). לדברי המבקשים, שם זה נסוב על מר ישראל יצחק אדלר, "יד ימינו" של המשיב (להלן: מר אדלר). חיזוק לדבר מצאו המבקשים על ידי השוואת הקובץ לקובץ WORD אחר שנערך על ידי מר אדלר, בו נתגלה כי הלה נוקט בשם מחבר זהה – אדלר. בשים לב לכך, טענו המבקשים כי על הרב הייזלר ליתן הסבר על אודות נסיבות עריכתו של המסמך. ביום 25.11.2017 דחה הרב הייזלר את בקשת הפסלות תוך שציין כי אין הוא מכיר את מר אדלר ובכתיבת חוות דעתו לא היה מעורב כל אדם. עוד ציין הרב הייזלר כי את חוות דעתו כתב בכתב ידו ומי מבין בני משפחתו או תלמידיו הוא שהקלידהּ.

8.             עוד בטרם יבש הדיו על החלטת הרב הייזלר, ביום 24.12.2017 הגישו המבקשים לרב צימבליסט בקשה נוספת, במסגרתה ביקשו כי גם הוא יפסול את עצמו מתפקידו כבורר. בבקשה נטען כי זה מנע מהמבקשים לנהל דיון בבקשות שהגישו לפסילתו של הרב הייזלר. כמו כן, בדיון שהתקיים ביום 19.12.2017 התבטא הרב צימבליסט כלפי המבקשים באופן אשר אינו הולם את תפקידו כבורר בין הצדדים. ביום 23.1.2018 דחה הרב צימבליסט את הבקשה לפסילתו. משנדחתה בקשה זו, הגישו המבקשים ביום 31.1.2018 בקשה לבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו להעברת הרב הייזלר והרב צימבליסט מתפקידם כבוררים בטענה כי אין הם ראויים לאמון הצדדים (הפ"ב 72122-01-18) [פורסם בנבו].

9.             בפתח הבקשה ציינו המבקשים מפורשות, כי אין בכוונתם ללכת סחור-סחור והם מכריזים בקול רם וברור כי במשך שנים הם תרים אחר כל דרך אפשרית על מנת לפסול את הבוררים הרב הייזלר והרב צימבליסט מתפקידם וכך אף במסגרת בקשה זו. באשר לרב הייזלר נטען כי קיים חשש ממשי בדבר זהות מחבר הקובץ מיום 22.11.2017. חשש זה נשען, בין היתר, על חוות דעת מומחה שלפיה נקבע כי הסיכוי שמקור הקובץ אינו במר אדלר נמוך. לכך הוסיפו המבקשים כי בשים לב לכך שמר אדלר מלווה את הרב הייזלר ומקורב אל המשיב, הרי שקיים חשש ממשי כי הוא מחבר הקובץ. חשש זה מתגבר משעה שהרב הייזלר סירב ליתן הסבר מספק לכך. באשר לרב צימבליסט, נטען כי מנע כל אפשרות לקיים דיון בבקשה לקבלת מידע שהגישו כלפי הרב הייזלר בטענה כי הוחלט ברוב דעות שלא לדון בבקשה בישיבה, תוך התעלמות מחוות דעתו של הרב פרקוביץ בעניין. עוד נטען כי במהלך הדיון מיום 19.12.2017 התבטא הרב צימבליסט כלפי בא-כוח המבקשים בשורה של התבטאויות קשות אשר מלמדות על העוינות שהוא חש כלפי המבקשים ויש בהן כדי להעיד שאין הוא ראוי לאמון הצדדים. המבקשים הפנו בעניין זה לפרוטוקול הדיון בו לפיו אמר הרב צימבליסט לבא-כוח המבקשים בין היתר את האמירות הבאות: "אני אומר לך לשתוק"; "אני לא רוצה לשמוע אותך"; "אני אסתום לך את הפה". כמו כן, כאשר שאל בא-כוח המבקשים מתי קבעו הבוררים כי הבקשות לקבלת מידע לא ידונו בישיבה זו, השיב הרב צימבליסט "אנחנו קובעים. עכשיו". בנוסף, בתגובה לשאלת בא-כוח המבקשים האם עו"ד בייץ, בא-כוח משיבים 3-1 הוא ה"אורים ותומים" שלו, השיב הרב צימבליסט "כן".

10.          מנגד, משיבים 3-1 טענו כי המבקשים עושים כל מאמץ על מנת להביא לטרפוד הליך הבוררות בין הצדדים. במסגרת מאמצים אלה, מגישים המבקשים בקשות פסילה למכביר. בנוסף, הבקשה אינה עומדת באמות המידה הנדרשות לשם העברת בורר מתפקידו, המקבילות לאלו הנדרשות לשם פסילת שופט. באשר לטענת המבקשים נגד הרב הייזלר, הצטיידו משיבים 3-1 בחוות דעת מומחה מטעמם, הדוחה את מסקנות חוות הדעת מטעם המבקשים. ובאשר לטענות בדבר התבטאויותיו של הרב צימבליסט, נטען כי יש לייחס אותן לאווירה הקשה ששוררת בהליך הבוררות ואין הן מרמזות כי הלה אימץ את עמדת משיבים 3-1.

11.          משיב 4, הצטרף לעמדת משיבים 3-1 שלפיה לא הוכח קיומו של חשש ממשי למשוא פנים מצִדו. באשר לטענת המבקשים על אודות מחבר הקובץ, השיב כי הוא נעזר בבני משפחתו בהקלדת החלטותיו ובנו הוא זה שהקליד את ההחלטה האמורה באחת מעמדות המחשב בבית העסק של רעייתו. מטעמים היסטוריים מחשב זה נושא את השם "אדלר". הרב הייזלר אף צירף לתגובתו שלוש גרסאות טיוטה בכתב ידו להחלטה האמורה בטרם זו הוקלדה במחשב ונשלחה ליתר הבוררים.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

12.          בפסק דינו מיום 6.8.2018 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשים. בית המשפט קבע כי נוכח מעמדו המיוחד של הבורר, מתן הוראה על העברת בורר מתפקידו על פי סעיף 11(1) לחוק הבוררות, תיעשה במקרים חריגים בלבד, השמורים לנסיבות קיצוניות. עוד נקבע כי בהתאם להלכה שנפסקה ברע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ' עזבון המנוח ליברמן [פורסם בנבו] (5.12.2010) (להלן: עניין ארט-בי), הרי שעל המבקש להעביר בורר מתפקידו להוכיח חשש ממשי לקיומו של משוא פנים הנתמך בראיות אובייקטיביות, והמבקשים לא הוכיחו את קיומו של חשש מסוג זה.

13.          בכל הנוגע לטענות המבקשים באשר לרב הייזלר, קבע בית המשפט כי הללו לא עמדו בנטל המוגבר להוכחת קיומה של אפשרות קרובה למדי לקיומו של משוא פנים, וכן בדבר הוכחת קשר פסול בין הרב הייזלר ובין מי מבין המשיבים. נקבע כי עצם העובדה ששם מחבר הקובץ מכונה "אדלר" אינו בהכרח מלמד כי הקובץ נערך או נוצר על גבי מחשב השייך למר אדלר. כן יש לדחות את מסקנות המומחה מטעם המבקשים באשר לשכיחות השם "אדלר" הנסמכת על ידיעתו בנושאים שאינם מתחום מומחיותו. בית המשפט אף ציין מפורשות כי התרשם לטובה מעדותו של בנו של הרב הייזלר אשר מסר גרסה מהימנה שעלתה בקנה אחד עם ראיות אובייקטיביות נוספות. אף באשר לרב צימבליסט נקבע כי המבקשים לא ביססו אפשרות קרובה למדי לקיומו של משוא פנים מצדו, או כי אין הוא ראוי לאמון הצדדים. אכן, נאמרו בדיון אמירות חמורות שאינן הולמות כל גורם שיפוטי. ואולם, מדובר בדיון שהתקיים באווירה סוערת ומתוחה, במהלכה הוטחו האשמות קשות בבוררים, לרבות ברב צימבליסט. גם טענות המבקשים כי הרב צימבליסט התעלם מחוות דעתו של הרב פרקוביץ ביחס לבקשתם לפסילת הרב הייזלר נדחו בקביעה כי אין חוות דעת זו מחייבת את יתר הבוררים.

           על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנַי.

תמצית טענות המבקשים

14.          בקשת רשות הערעור משתרעת על פני עשרות עמודים ונתמכת במאות עמודים של נספחים. במסגרתה מעלים המבקשים טענות רבות נגד פסק הדין של בית משפט קמא. על מנת שלא להאריך היכן שניתן לקצר אביא אך את עיקרי הדברים.

15.          בעניינו של הרב הייזלר סבורים המבקשים, כי שגה בית המשפט בקביעה על מי מוטל נטל הראיה בדבר זהות מחבר המסמך. לטענתם, משעה שהוכח מעל לכל ספק כי שם מחבר המסמך הוא "אדלר" ומשעה שהוכח כי מר אדלר משתמש בשם מחבר זהה, הרי שנטל הראיה להוכיח כי מדובר ב- "אדלר" אחר מוטל על הרב הייזלר. עוד טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט בכך שהטיל על המבקשים נטל מוגבר להוכחת הקשר בין הרב הייזלר ובין מר אדלר, שכן בשים לב לכך שמדובר בהליך אזרחי, די בהטיית מאזן ההסתברויות. עוד נטען כי היה די בראיות הלכאוריות שהביאו על מנת להעביר את נטל הראיה בעניין לכתפי הרב הייזלר. בית המשפט התעלם גם מחטיבת ראיות נוספות בעניין זה, בהן שני תצהירים וחוות דעת נוספת של המומחה מטעמם, אשר לטענתם הפריכה את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים.

16.          באשר לקביעה בעניינו של הרב צימבליסט, מעלים המבקשים שלל של טענות, ועיקרן כי בית המשפט התייחס לשלוש התבטאויות בלבד מבין התבטאויות רבות שהשמיע כלפי בא-כוח המבקשים, ואין לקבל כ"נסיבה מקילה" כי הן נאמרו במהלך דיון סוער. בהקשר זה אף נטען כי יצירת אווירה סוערת עומדת לפתחם של הבוררים הרב הייזלר והרב צימבליסט אשר פגעו בניקיון ההליך. בית המשפט גם שגה ביישום הלכת ארט-בי על המקרה. כך, בעוד שבעניין ארט-בי נקבע כי על מנת להעביר בורר מתפקידו יש להוכיח חשש ממשי למשוא פנים הנתמך על ידי הנסיבות החיצוניות, הרי שבענייננו התעלם בית המשפט מן הנסיבות החיצוניות ואך קבע כי לא הוכח חשש ממשי למשוא פנים. לטענת המבקשים, התבטאויותיו של הרב  צימבליסט, בהן, בין היתר, הצהיר כי בא-כוח המשיבים 3-1 הוא ה"אורים ותומים שלו", מצביעות על נעילת דלת דעתו וגיבוש עמדה סופית מצידו ועולות לכדי נסיבות חיצוניות המעידות בטעות חשש ממשי למשוא פנים.

תמצית תגובת המשיבים

17.          מנגד, משיבים 3-1 התנגדו לבקשת רשות הערעור תוך שהם סומכים את ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בפתח תשובתם טוענים המשיבים כי המבקשים לא בחלו בהפיכת דיוני הבוררות לשדה קרב ולא היססו מלשסע את דברי הבוררים, להעיז פנים נגדם ולהתעלם בעזות מצח מהחלטותיהם. עוד נטען כי הבקשה אינה מעלה כל סוגיה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים ואף אינה מצביעה על עיוות דין בהליך שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי. דין הבקשה להידחות אף לגופה, שכן לא נפל כל פגם בפסק הדין ו"בעזות מצח שלא תיאמן" מטיחים המבקשים האשמות כלפי בית המשפט המחוזי. באשר לטענות נגד הרב הייזלר, בית המשפט דחה את גרסת המבקשים וקיבל את גרסת הרב הייזלר, לפיה בנו הוא זה שהקליד את ההחלטה בהתבסס על מספר טיוטות בכתב ידו. גם את טענת המבקשים כי די ברף הוכחה של מאזן ההסתברויות לשם הוכחת חשש ממשי למשוא פנים יש לדחות. זאת, מפני שלא נזכר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כי הללו נדרשו לעמוד ברף גבוה יותר. אדרבה, מפסק הדין עולה כי אף לרף ההוכחה האמור לא הגיעו המבקשים ובית המשפט מצא את גרסת הרב הייזלר כמהימנה יותר. גם בחוות דעת המומחה מטעם המבקשים לא מצא בית המשפט ממש, שכן אף לשיטתו אין הכרח כי הקובץ נוצר או נערך על גבי מחשב השייך למר אדלר. אין גם בסיס בטענת המבקשים כי בית המשפט התעלם מחטיבת ראיות שלמה אשר הוצגה לפניו, שכן אין כל חובה כי בית המשפט ימנה את כל הטענות שהועלו על ידי בעלי הדין.

           באשר לטענות המבקשים בדבר התבטאויות הרב צימבליסט, נטען כי בית המשפט בחן היטב את כלל התבטאויותיו וקבע כי אין כל עילה לפסילתו. אף לגופו של עניין נטען כי אלה הושמעו רק לאחר מספר רב של התגרויות מצד בא-כוח המבקשים ותוך מניעת כל אפשרות לקיים דיון כהלכה. גם בטענת המבקשים כי בית המשפט שגה ביישום הלכת ארט-בי אין ממש ומדובר בדקדוקי עניות גרידא, במטרה לעטות על הבקשה אצטלה עקרונית המצדיקה בקשה לרשות ערעור.

18.          גם הרב הייזלר החרה החזיק אחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו, הכרעת בית המשפט בדין יסודה והיא נתמכת בממצאים עובדתיים מובהקים. בשים לב לכך שטענת המבקשים להעברת הבוררים מתפקידם היא טענה בעלת גוון של מרמה, המוטחת כלפי בורר, הרי שזו כפופה לנטל הוכחה מוגבר. כמו כן, טענת המבקשים בבקשה נשענת על הדלפה אסורה של מסמך פנימי מהליך הבוררות ואף שבית משפט קמא לא דן בכך, הרי שהדבר מהווה סיבה מספקת לדחיית הבקשה. באשר לטענות נגד הרב צימבליסט נטען כי אף אם זה הגיב בכעס להתנהלותם של המבקשים ובלהט הדברים אמר מילים שמוטב היה להימנע מהן, הרי שהדבר תוצאה של ניסיונות חוזרים ונשנים מצד המבקשים להביא להמאסת הליך הבוררות עליו בתקווה שימשוך ידו מהבוררות.

           משיבים 5 ו-6 לא הגיבו לבקשה על אף שנתבקשו לעשות כן.

דיון והכרעה

19.          לאחר עיון בבקשה ובנספחים המצורפים לה, וכן בתשובות המשיבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

20.                 מושכלות יסוד הן כי אין בית משפט זה מקבל בקשת רשות ערעור בענייני בוררות כדרך שבשגרה, אלא אך במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר נגרם עיוות דין חמור (רע"א 154/18 לנדקו ישראל יזום וניהול בע"מ נ' מועצה מקומית באר יעקב [פורסם בנבו] (15.3.2018)). עיון בבקשה שלפנַי מגלה כי על אף ניסיונם של המבקשים להציגה כעקרונית, הטענות המועלות בה נוגעות אך ורק לנסיבות הקונקרטיות של הסכסוך שבין הצדדים. על כן, אין בהן כדי להצדיק התערבות בית משפט זה ב"גלגול שלישי" (רע"א 5507/18 ג'ו דן מור בע"מ נ' תהל מהנדסים ויועצים בע"מ [פורסם בנבו] (13.8.2018)). יתרה מזאת, מרביתן של הטענות נוגעות לקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, בהן אין בית משפט זה נוטה להתערב (רע"א 5067/09 מלכיאל שרבט נ' בכור שרבט [פורסם בנבו] (3.1.2011)). גם אם ניתן לחלץ טענה משפטית מפי המבקשים, הרי שזו נסובה אך ביישום הדין הקיים בעניין העברת בורר מתפקידו בשל אובדן אמון, ואין היא מצדיקה מתן רשות ערעור (רע"א 7088/11‏ אלרוב נדל"ן מלונאות בע"מ נ' ‏Hilton International Co. [פורסם בנבו] (13.12.2011)).

21.          למעלה מן הצורך אציין, כי אף לגופם של דברים לא ראיתי מקום להתערב בהכרעת בית המשפט המחוזי. כפי שצוין לעיל, אין זו הפעם הראשונה בה נדרש בית משפט זה לבקשת פסלות מצד המבקשים כלפי הבוררים בהליך המתקיים בין הצדדים. משכך, אנוס אני לשוב על מה שנקבע בעבר פעם נוספת. לאמור, כי אין בהעברת ביקורת כלפי מי מן הצדדים כדי להצדיק פסלות, ודאי שעה שתכליתה של ביקורת זו בניהולו התקין והיעיל של הדיון (ע"א 2501/00 עביר אבו כף נ' מוחמד אבו כף [פורסם בנבו] (11.5.2000); ע"א 9658/06 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (14.12.2006)). בקשה להעברת בורר מתפקידו נבחנת על פי אמות המידה שנקבעו בעניין פסלות שופט. על כן, בחינה האם בורר אינו ראוי עוד לאמון הצדדים תיעשה על פי אמות מידה אובייקטיביות של מעשיו ולא על בסיס תחושה סובייקטיבית של הצד המבקש את העברתו מתפקידו. עוד נקבע כי בית משפט ישעה לבקשה כאמור רק במקרים חריגים ובנסיבות חמורות (רע"א 5421/13 הנזכר לעיל; עניין ארט-בי). אף אם כשל שופט בלשונו כלפי אחד מבעלי הדין, הרי שאין די בכך כדי להביא לפסילתו אלא במקרים חריגים, בהם יש בהתבטאות כדי ללמד כי גיבש עמדתו באופן השולל אפשרות סבירה של ניהול המשפט באופן אובייקטיבי ומעלה חשש בדבר קיומו של משוא פנים (ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, מח(3) 608 (1994); ע"א 1777/08 הרב צבי ביאלוסטוצקי נ' בנק ירושלים בע"מ [פורסם בנבו] (19.10.2008)).

22.          ומן הכלל אל הפרט, קביעות בית המשפט בעניינו של הרב הייזלר הן קביעות עובדתיות הנשענות על חומר הראיות ועל התרשמות בלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מן העדים שהופיעו לפניה. כפי שפורט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לאחר שמיעת העדויות וניתוח הראיות אשר הוצגו לפניו, הגיע לכלל מסקנה כי לא עמדו המבקשים בנטל הנדרש להוכחת אפשרות קרובה לקיומו של משוא פנים. בכלל ראיות אלו, הסתמך בית המשפט על גרסת בנו של הרב הייזלר, שלפיה הוא זה שהקליד את ההחלטה, ואף על חוות דעת המומחה מטעם המבקשים, אשר הודה כי אין הכרח שהקובץ נוצר על גבי עמדת מחשב השייכת למר אדלר. משכך, לא ניתן לקבל את טענת המבקשים, שלפיה בית המשפט לא בחן האם הנסיבות החיצוניות מלמדות על חשש ממשי לקיומו של משוא פנים. גם קביעת בית המשפט כי על מנת להוכיח חשש מסוג זה יש לעמוד בנטל מוגבר, אינה עומדת בסתירה להכרעה על פי מאזן הסתברויות. פירושו של נטל מוגבר זה הוא, כי משהועלתה בקשה להעברת בורר מתפקידו, על בית המשפט לבחון זאת בזהירות מרבית ועל הכרעתו להתבסס על תשתית עובדתית מוצקה (רע"א 6863/16 הרב מרדכי פרידמן נ' לוי [פורסם בנבו] (28.2.2017)). אף לא מצאתי ממש בטענה כי בית המשפט התעלם מחטיבת ראיות כלשהי. כידוע, אין הכרח כי בית המשפט ידון בכל אחת מהטענות אשר העלו הצדדים לפניו אלא בטענות המהותיות בלבד (רע"א 1823/05 בית אליהושוילי בע"מ נ' חכים [פורסם בנבו] (4.12.2005)).

23.          ובאשר לקביעות בית המשפט בעניינו של הרב צימבליסט. אכן, קריאת הפרוטוקולים של ישיבות הבוררות מעלה תמונה קשה, שלפיה נאמרו דברים על ידי הבורר אשר אינם ראויים להיאמר ויש להצר על כך. ואולם, בורר הוא אדם, ואין בורר מלאך. כאשר משתלחים בו ומקיזים את דמו לא מופרך הדבר שמא מפיו תיפלט זעקה. בהקשר זה מצאתי מקום להעיר כי בשונה משופטים, אשר מזג שיפוטי הוא חלק מכללי האתיקה עליהם הם אמונים (ראו סעיף 11(א) לכללי האתיקה לשופטים, תשס"ז-2007), בוררים על-פי רוב נבחרים על ידי הצדדים. בורר בורר ומזגו הוא. בשים לב לכך, ובשים לב כי פסילתו של בורר תיעשה במקרים חריגים, בהם מראית פני  הצדק נפגעה פגיעה חמורה במיוחד, איני מוצא כי מקרה זה בא בקהלם של אותם מקרים. אדרבה, בהקשר זה אציין כי תמוה בעיניי כיצד אזרו המבקשים עוז ובאריכות דברים פירטו על אודות "חומרת" הביטויים שנשמעו מפי הרב צימבליסט, ואף מנו אותן כרוכל, כאשר הם עצמם תרמו ליצירת האווירה בה הן נאמרו. להלן לקט אמרות מעט מבין רבות נוספות שיצאו מפיו של בא-כוח המבקשים:

"אתה כל הזמן סותם לי את הפה"; "לעולם לא היה מתנהל הליך כזה כמו שאתם נוהגים. לעולם לא היה מתנהל הליך של שופטים שהחליטו מראש מה הם הולכים לעשות"; "אדוני עושה בדיוק את מה שבגללו אנחנו חוששים, ובדיוק את מה שבגללו אין לנו אמון באדוני. אין לנו אמון בכך שאדוני מנהל הליך הגון"; "אני לא אתן לאדוני לטייח את מה שהולך להתרחש פה. אדוני לא יעזור שום דבר, אדוני לא ימלט את הרב הייזלר, ומה שנעשה פה זה מעשה נורא, שנועד להפוך את הבוררות הזאת"; "אדוני נושא פנים"; "אדוני משבש את הדין."

           לכך יש להוסיף, כי אף המבקשים עצמם מעידים בפה מלא כאמור כי כבר שנים שהם מחפשים כל דרך על מנת להביא לפסילתם של הרב הייזלר והרב צימבליסט. על מנת להביא לכך הגישו הללו בקשות פסילה רבות, אך מקצתן פורט לעיל. לא פלא בעיניי אפוא, כי באקלים דיוני מסוג זה, עלולים להיגרר הדיונים לכדי אוירה טעונה ואף מעבר לכך. ובאשר לטענה כי בית המשפט המחוזי התייחס לחלק בלבד מן ההתבטאויות, אין לי אלא לחזור על האמור לעיל, שלפיו אין הכרח כי בית המשפט ידון בכל אחת מהטענות שהועלו לפניו.

24.          בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם, אציין כי גם בא-כוח משיבים 3-1 לא טמן את ידו בצלחת והתבטאויותיו שלו היו חמורות, אם לא לומר חמורות בהרבה מהתבטאויותיו של בא-כוח המבקשים. לכן, תמה אני כיצד בתגובתו ייחס למבקשים עזות פנים. להלן לקט אמרות, אף הן מעט מיני רבות נוספות של בא-כוח משיבים 3-1 כלפי הבורר הרב פרקוביץ, משיב 6:

"אתה רוצה לטרפד את הבוררות! אתה מטרפד אותה פעם עשירית"; "אל תגיד לו כלום, מי הוא בכלל שתגיד לו?... אתה מדליף! אתה מדליף במחשב... אתה צריך לשלם אישית..."; "מן הדין היה שפרקוביץ בכלל לא יהיה בורר... אל תענה לו כלום (להייזלר), מי הוא שישאל אותך שאלות. אל תענה לפרקוביץ כלום, פרקוביץ עושה בלאגן, אל תענה לו, אל תענה לו... שיירשם בפרוטוקול שפרקוביץ מטרפד את הבוררות... פרקוביץ מייצג את עורך הדין..."; "אתה פסול מלהיות בורר סתם באוויר, אפילו לא פה אתה פסול. ההתנהגות שלך, אתה מבזה תלמידי חכמים, אומר רכיל ומגלה סוד. אין בין רב מקליט לרב מדליף אלא מכשיר הקלטה בלבד... אתה אסור לך להיות בכלל רב לדעתי, אתה מבזה תלמידי חכמים, אתה אסור לך להיות בורר בכלל, אסור לך. לפסוק כלום, איך זה יכול להיות? מבחינה הלכתית מי יודע מה מצבך"; "ממתי מעניין אותך החוק, התורה לא מעניינת אותך אז החוק מעניין אותך? אתה הולך רכיל, מגלה סוד, מבזה שני תלמידי חכמים, אולי שלושה, אז ממתי החוק מעניין אותך, לא, אל תיסחף אל תלך לחוק... בית משפט אמר שאפשר לתבוע אותך אישית על כל הנזקים שאתה עושה..."

           דברים אלו מצביעים עד היכן הידרדר השיח הדיוני שבין הצדדים בינם לבין עצמם ובינם לבין הבוררים. לא כבוד הבוררים יש כאן ולא כבוד האדם בהיותו אדם יש כאן.

25.           אכן, "בית^-המשפט הוא זירת ויכוח העלול, מטבע האנוש, להתלהט. המקצוע המשפטי כולל התמודדות מילולית בכתב ובעל^-פה. זו עלולה להגיע לכלל התלהמות, בייחוד בעל^-פה, אך גם בכתב..." (על"ע 736/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' שרה מזרחי, עו"ד, נח(6) 200, 204 (2004)). ואולם מצופה מעורך דין לנהוג כבוד כלפי בורר. רבות נכתב על תפקידו של עורך הדין כ"נאמן בית המשפט" ועל חובתו לסייע לבית המשפט לעשות משפט. איני רואה טעם מדוע תוקפה של חובה זו יקהה בהליכי בוררות.

26.          בשולי שולי הדברים אציין כי לא ראיתי כל מקום לאפשר למבקשים להשיב לתשובת המשיבים. הצדדים הגדישו את הסאה באמרותיהם והגיעה השעה שיחדלו מכך.

פועל יוצא מדחיית בקשת רשות ערעור, הוא בדרך כלל חיוב הצד המפסיד בתשלום הוצאות הצד הזוכה. ברם, נוכח התלהמות שני הצדדים, כל אחד מהם יישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, ‏י' בכסלו התשע"ט (‏18.11.2018).

5129371

54678313

ש ו פ ט

_________________________

   18064120_N02.doc   אש

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  supreme.court.gov.il

ד' מינץ 54678313-6412/18

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן