הדובים הזאבים והשועלים מסתערים על הכבש וטורפים אותו

בזאת אדע כי אתה נייטרלי באמת ומפרסם את כל הצדדים. אם אכן תפרסם את המאמר על אף שזה נוגד את תפיסת עולמך. היה ברוך ר' חיים.

אותה שנה שנת בצורת היתה, וכאשר לא ירד הגשם, האדמה לא תצמיח יבולה. החיות ביער לא ידעו נפשם מהרעב והצמא בו היו שרויים. לאחר דין ודברים החליטו חכמי מועצת היער כל החיות לקרחת היער כדי לבדוק בשל מי הרעה הגדולה הזו, כולם הגיעו לאסיפה, האריה מלך החיות ישב על כסא מלכותו, וכולם התבקשו לעבור מולו ולתת דין וחשבון על מעשיהם.

ראשון עבר השועל, "האם עשית איזה חטא ופשע בזמן האחרון?" שאל האריה, "תראה, אדני המלך אני טוב וישר ומעשי נפלאים. אלא, שלפני כמה ימים החתולה עברה לידי ו"עשתה" לי תנועה מרגיזה עם האוזניים, מיד קפצתי וטרפתי אותה. אבל אתה מבין אדני המלך שהיא ממש חצתה גבולות...". והאריה ענה "כן, אני מבין. אם היא עשתה כך מה אפשר לעשות? הבא בתור!.

נכנס הדב ואמר: "אדני המלך, תם וישר דרך אנוכי, אלא ששבוע שעבר עברה אשה עם בנה התינוק, תאוותי גברה עלי חטפתי את התינוק מהעגלה שיסעתי את גופו ואכלתיו על כרעיו ועל קרבו". נו, אמר האריה, אתה הרי דב וזה דרכו של הדב.

הגיע הזאב בתורו והתוודה:, "אדוני המלך, אתמול בלילה נכנסתי לבית בקצה הכפר, והרגתי זוג כפריים, לקול בכי ילדיהם". נו, נענה האריה, לא זאת אנו מבקשים, הרי אתה זאב, והזאב הרי הורג בני אדם.

כאשר הגיע תורו של השה, עלה על הדוכן פרץ בבכי קורע לב ואמר "אדני המלך, חטאתי עוויתי פשעתי". האריה נעמד במקומו ושאל "מה עשית? ספר לכולנו והתוודה!".

השה בקושי הצליח לדבר ואמר "לפני כשבועיים היה יום חם, לא בא דבר מאכל לפי מהבוקר, ראיתי עגלה מלאה בקש נוסעת לה בדרך ליד היער, והנה נפלו שני קשים מהעגלה, לא יכולתי להתאפק, נפשי היתה מבולבלת מרוב הרעב, בשארית כוחותיי זחלתי לכיוון  הקשים ו... אכלתים, אני ממש מצטער! לא אעשה זאת שוב לעולם...". 

האריה, הדב, הזאב, השועל נזעקו כולם יחד,  "הוא האשם!! בשלו הרעה הזאת לנו! חוצפתו של השה אינה יודעת גבולות! מיד נגש אליו האריה והנחית עליו מכה חזקה והרגו במקום, כאשר כל החיות ניגשים וטורפים ואוכלים איש איש את מנתו. 

ועל זה אמר דוד המלך בתהילים: "תעיתי כשה אובד בְּקַש..." כל הגויים מלאים ברציחות וניאוף, בחושך הלכו לא ראו אור, ודווקא על כלל ישראל אתה מקפיד על עבירות קלות.

במה דברים אמורים, כבר שבעים שנה שהדובים הגוראים עושים ככל העולה על רוחם, אוכלים בני אדם, ומתפרנסים מעושק, מפילים חיתתם על הציבור בהנהגה הכללית והפרטית, גנבו בעושק ובמרמה קרקעות ונכסים לאין שיעור, וכל זה בפרהסיא בחוצפה ובעזות פנים של ממזרים, אבל הם הרי דובים, ולדובים מותר לאכול בני אדם.

השועל הפרושאי יודע גם יודע להתנהל, חובר לבעלי ענין ובוגד בהם, עושה בריתות והסכמים ומפירם, אמנם שלא כמו הדוב, אבל כאשר מכעיסים את מאיר הוא יודע להחזיר. לפעמים בצדק, כדברי האריה.

הזאבים האחרים כהבלזאים והויזנצאים, ושאר החבורות הקדושות יודעות גם הם לאכול ולטרוף את העומדים בדרכם, בין אם יהיו אלו מתנגדים פנימיים או חיצוניים. אבל זה הרי דרכו של הזאב, לטרוף.

החייעס האלו אינם שרים 'המה כרעו' או צועקים 'בוז', הם שוברים הורסים ורומסים כל מי שעומד בדרכם, 

חסידי בעלזא לא צעקו בוז למשה טוביה גרינצווייג ולהרשל גרוס, הם שברו לו את העצמות.

חסידי גור לא צעקו בוז בבתי וורשא, הם שלחו לרחוב צפניה, 20 רעולי פנים חסידי גור, פירקו מכות רצח את אברהם הירשמן ונמלטו, כמעט ורצחוהו, חסידי גור לא שרו למנחם פרוש 'המה כרעו', הם פירקו לו את הצורה. ועיין ערך מנדל שפרן, שאול אלתר וכו'.

חסידי ויזניץ לא צעקו בזמנו להרב ישראל הגר, בוז, הם רדפוהו וחרפוהו ברחובות ובשווקים 'שייגץ גיי צי רש"י'.  

אבל אתם, הליטווקעס. הכבשים, השיים התמימים, "מי אתם בכלל שתעשו מעשים להגנתכם, ממתי יש חוצפה לשה לדרוש את המגיע לו, איך יש לכם את העזות לשיר שירי נצחון, מאיפה החוצפה לכם לזמר ולרקוד 'המה כרעו', מאיפה העזות שלכם לצעוק לחנוך זייברט, בוז, הא? אתם, הכבשים, דינכם מוות!. דינכם כליה!". 

וכך מסתערים הדובים והזאבים והשועלים על הכבש וטורפים אותו.