רבי
אברהם ועקנין מיקירי בני ירושלים, היה נוהג לקבץ תינוקות של בית רבן בשבת
קודש אחר הצהרים בבית הכנסת והיה אומר עימהם פרקי תהלים, מחלק להם מיני
מתיקה ומספר
באוזניהם
סיפורי צדיקים ומדות נאצלות. באחת השבתות סיפר לילדי החמד סיפור שאכן
אירע, על איש עני אחד בן טובים שמצא שרשרת זהב יקרה בבית הכנסת. ביקש האיש
לקיים מצוות
השבת
אבידה,ותלה מודעות על דבר המציאה אך במשך שנה תמימה לא הופיע אף אחד לבקש
אותה. ביום מן הימים קרא אדם אחד את המודעה הישנה ובא לבית המוצא לדרוש את
האבידה
על־פי סימניה. שמע המוצא את הסימנים וביקש ממנו להמתין מעט עד שיבדוק אם
אכן הסימנים נכונים. בתוך זמן קצר השיב שהסימנים נכונים, אבל במקום להשיב
לו את
השרשרת
מיד, ביקש מהמאבד להמתין מעט עד שובו. לאחר זמן מה שב לביתו עמוס במאכלים
שונים ואחריו השתרכו שמונה אנשים אותם ליקט מרחובות העיר וביקש מהם להשתתף
בסעודת
מצווה. אף אחד לא הבין לאיזו סעודה כוונתו, אולם כולם נטלו ידיהם והסבו
לסעודה בלי להבין על־מה ולמה. לפתע קם בעל הבית שלף מכיסו את שרשרת הזהב
ושאל שוב את
המאבד
על הסימנים שלו, והראה לכל המסובים כי הסימנים נכונים. לאחר מכן עצם את
עיניו ואמר בהתרגשות 'לשם יחוד׳ והריני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה מהתורה
של "והשבתו לו"
ובשמחה
עצומה של מצווה נתן את האבידה בידיו של האורח. בסיפור נפלא זה ביקש רבי
אברהם ועקנין להשריש בקרב צעירי הצאן את השמחה הגדולה שיש לחוש כאשר
מקיימים כל
מצווה ולא לעשותה מצות אנשים מלומדה. [מתוך ליקוטים וסיפורים נפלאים]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.