הרבה הדים עורר הטור
שנכתב כאן בשבוע שעבר. ציפיתי לכך. לא חשבתי שמגע בעצבים חשופים לא יעורר אמוציות
רגשיות. וכשמצפים למשהו יכולים גם להכיל אותו.
רוב התגובות הזדהו עם
הכתוב ועודדו את הכותב, ועל כך בהמשך. אבל היו גם תגובות של אנשי המשמר, שהחליטו
משום מה כי הדברים נוגדים את הלך רוח היהדות השמרנית, ובקשו לצאת ידי חובת המחאה.
הם יצאו. למהדרין.
היו רבים ששאלו איך.
כלומר, הבנו והסכמנו שניתן לצאת מההתמכרות לסמארטפון, אבל איך, למען השם, עושים את
זה. לכולם אנסה להגיב כאן, במלל שלפניכם.
אינני יודע מדוע, אבל
היו שחשבו, משום מה, כי המאמר בא להכשיר את הסמארטפונים 'המאושרים'. האמת? קטונתי.
מי אני שאכשיר, מי אני שאטריף. לכל אחד יש את רבו ואת השקפותיו. ובכל מקרה, ברור
שלא זו הייתה מטרת הנכתב מתחילה ועד סוף. ממש לא.
כל הדברים שנאמרו,
היו סך הכל תקווה קטנה באפילה, לאותם המכורים, ולא רק לסמארטפון, כי אפשר וניתן
לצאת מכל התמכרות. גם מהגרועה ביותר. העובדה שהדברים נכתבו בניגוד לדעתם של אנשים
גדולים שסבורים להיפך, לא מעמידה את המלל כהתקפה כלשהי עליהם. אדרבא, הם ההשראה
הגדולה לכל הנאמר.
ועתה, לקטע האומנותי.
בשבוע שעבר, התקשרתי
לרב קובי לוי, לבקשת אישור פרסום לדברים שנכתבו. העובדה כי השיחה נעשתה 'אחרי'
פרסום הטור, לא מורידה כי הוא זה מעצם הבקשה..
מפה לשם, גילה לי הרב
שליט"א נתון מדהים, שנחשף לפניו כמה דקות בלבד קודם שיחתנו. צרוף מקרים נדיר?
תחליטו אתם. ובכן, מלמד בחיידר מאלעד, סיפר לו בדחילו ורחימו, כי הוא נגמל לחלוטין
מההתמכרות לסמארטפון. מוכר לכם? לי גם.
תחילה הייתי בשוק
מוחלט מהדברים. לא שחשבתי אחרת, אבל הרב קובי לוי חשב וכתב אחרת. העזתי לשאול אם
יש כאן סתירה לתזה המועברת בהרצאות ובספרים כבר שנים, שאין תקווה. אך הרב בחכמתו
ענה לי, כי יש כאן רק אישור לדבריי, לא סתירה לשום דבר אחר..
נו שיהיה.
כעת, כשהדברים
מעוגנים כחוק, ניתן להתקדם הלאה.
אז איך באמת? איך
ניתן לקחת התמכרות יומיומית ולצאת ממנה?
מסתבר שאפשר, אבל
קודם כל צריך כמובן רצון. רצון לצאת מההתמכרות הווירטואלית, ורצון להפוך את החיים
לאמיתיים, בעלי רמ"ח אברים, ולא בעלי שני אגודלים.
הרצון הזה לא נרכש.
הוא גם לא יכול לבוא מצד שלישי. הוא חייב להיות כנה ואמיתי, פנימי וטהור.
כאבים באגודל, אצבעות
ידיים שנרדמות לעיתים תכופות, הם גם רצון חיובי.
גם כאבי ראש, דופק לב
מואץ, דעת מוסחת באופן תמידי, חוסר ריכוז וחוסר אמביציה כללית, וכל סימפטום אחר של
התמכרות, הפוגע בחיי היומיום, הם סיבה מספקת לרצון להיגמל ולצאת החוצה.
אם אתם בקטגוריה
הזאת, הרי שיש לכם עניין במילים הבאות. אם אתם עדיין לא שם, תכוונו יותר ב'אתה
חונן', אם אתם מוצאים זמן להתפלל.
בואו נצא מנקודת הנחה
בשלב הראשוני, שאת התאווה אין לנצח, ואת ההתמכרות אין איך לשתק. ובכל זאת, יש
אפשרות 'להמיר'. להמיר את התאווה ואת ההתמכרות לדברים אחרים, שפויים יותר, שמהם יש
דרך חזרה, בקלות יותר.
קחו דוגמא:
גם כשאתם בתוך
הוואטסאפ, למשל, עסוקים עד למעלה מראש בשיחה קבוצתית מרתקת עם המשפחה המורחבת,
אפילו כשאתם ממש בלהט הדברים ובאמצע ההחלטות האחרונות והסיכומים מי בא להתארח בשבת
אצלאמא. עדיין, כשתקפוץ הודעה מקבוצת הוואטסאפ החשובה 'בטחון שדה למנויים בלבד' או
מקבוצת 'דיווחים אש אבי התותח מהביפר של זק"א', אתם תעזבו הכל, בלי להשאיר
הסברים ותכנסו לדיווח הראשוני בלהט.
מה זה אומר? אתם הרי
מכורים לוואטסאפ. איך יכולתם להתנתק בקלות?
התשובה פשוטה מאד.
'סדרי עדיפויות' קוראים לזה בעברית. 'היררכיה' בפובליציסטית.
זה נכון שאתם עדיין
בתוך הוואטסאפ ולא 'התנתקתם' מהאפליקציה. אבל הי, התנתקתם מהקבוצה המשפחתית.
המסר ברור.
דברים דחופים
וחשובים, דוחים דברים דחופים וחשובים קצת פחות.
כעת, כל מה שנותר,
הוא ליצור את הדברים החשובים האלו. ואם לא ליצור אותם, אז פשוט לקדם דברים קיימים
לקטגוריית החשובים והדחופים.
איך עושים את זה? בקלות.
באותו כח רצון שדחף אתכם לקרוא עד כאן ולהבין שהעסק הנוכחי לא משתלם במיוחד, באותו
כח ניתן להמיר את התאווה וההתמכרות למשהו חשוב יותר, כדאי יותר, ואמיתי הרבה יותר.
תחשבו על זה, זה
חשוב.
מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: Yoredea.man@gmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.