אמר הבעל שם טוב: כתוב בפסוק "אמת
מארץ תצמח", אם כך הדבר, שהאמת צומחת מן הארץ, מה יכול להיות יותר פשוט מאשר
להתכופף ולהרים אותה? ענה על כך הבעל שם טוב שקשה לאדם להתכופף. וביקש לרמוז בכך שעל
מנת לראות את האמת, צריך דבר ראשון לבטל את האגו והאנוכיות.
במאמרים הקודמים עסקנו בעניין ההבחנה
בין טוב לרע, ואמרנו שאין לאדם יכולת להבחין בין טוב לרע, כי הטוב והרע תלויים
מאוד בנסיבות, ואין לאדם את היכולת לדעת את כל הנסיבות שבעטיין נעשה המעשה או קרה
המקרה, על כן אין אדם יכול לדון את חבירו, וגם לא את עצמו, ובטח שלא את מעשיו של
הקדוש ברוך הוא. זה כמובן לא אומר שלא צריך דין ומשפט בעולם. להעמיד דיינים בשער זו
מצווה שגם בני נוח מצווים בה, כי המשפט הוא לאלוקים. אנחנו מעמידים שופטים ושוטרים
כי בכך אנחנו מקיימים את רצון הבורא שציווה על כך, והשאלה מהו רצון הבורא? איננה
שאלה של טוב ורע, אלא שאלה של אמת ושקר.
כמו כן, זה שאדם אינו דן את חבירו,
ואינו מתיימר לשפוט אם הוא טוב או רע, אין זה אומר שאדם לא צריך להגן על עצמו מפני
אדם שמהווה סכנה עבורו, או עבור משפחתו ורכושו. נניח שנחש רודף אחריך להכיש אותך, מותר
לך ואתה אף מחוייב לקחת אבן ולרצוץ את ראשו כדי להציל את עצמך. האם אתה הורג את
הנחש משום שהוא רע? נחש אינו רע. טבע הנחש להכיש, כך הוא נברא, על כן לא שייך לומר
עליו שהוא "רשע", אך צריך להורגו כיוון שהוא מהווה סכנה. זה שנחש מהווה
סכנה זו לא הבחנה בין טוב לרע, אלא בין אמת לשקר – מבחינה עובדתית הוא מהווה סכנה.
אי אפשר לתת לחיות רעות להסתובב חופשי ולהזיק לסביבתם, ולשבת בחיבוק ידיים. לחברה
האנושית יש את הזכות להגן על עצמה מפניהם, גם אם היא איננה מתיימרת לשפוט אותם כ"רשעים".
גם אם נגדיר אותם כחולים ומסכנים וכאנשים שעברו ילדות עשוקה, ולא נאחל להם שום
רעה, סוף סוף, כיוון שבטבעם הם מהווים סכנה לסביבתם, צריך להרחיק אותם ולהגן על
הסביבה. יש אנשים הטועים לחשוב שאם אין
מקום לדון אחרים, אז גם אין מקום להגנה עצמית. אם נותנים לך סתירה בלחי אחת, עליך
להגיש לאוייבך על מגש של כסף, גם את הלחי השניה, כי אין שום זכות לפגוע בשום יצור
חי. וזו טעות, כי הגנה עצמית איננה דין. המזיק הוא זה שמנסה לפגוע בי, אני רק
מרחיק אותו מעלי.
מדינות אירופה המערבית, פתחו את שערייהן
לקבל מליוני מהגרים מוסלמים, גם כאלה שמצהירים בפה מלא שבכוונתם לכבוש את הארצות שאליהן
הם פולשים, על מנת לכפות עליהם את דת האיסלאם. בדת המוסלמית יש מושג כזה, מן סוג
מסויים של ג'יהד, שבו כובשים מדינה תוך הצפה של הארץ במהגרים מוסלמים. ובכל זאת מנהיגי
אירופה בוגדים בבני עמם ומוכנים לקבל את המהגרים הללו בהמוניהם, מבלי לדאוג לשלום
האנשים שאותם הם אמורים לייצג. מה גורם לעיוורון הזה? איך הם לא רואים את גודל החורבן
שהם ממטים על עצמם? אנשים אלה מבקשים להפגין את מוסריותם המזוייפת בצורה מוגזמת,
בכך שהם נמנעים אפילו מלהגן על עצמם על מנת שלא לפגוע באחרים. זה מה שקורה לאנשים
החושבים שהם יודעים להבחין בין טוב לרע – הם ממציאים אידיאולוגיות שמובילות אותם
לטירוף מוחלט.
אלה המתיימרים לדעת להבחין בין טוב לרע,
הם גם אלה שבדרך כלל טוענים שאדם לא מסוגל להבחין בין אמת לשקר. לטענתם, אין דבר
כזה 'אמת'. או שגם אם יש אמת, אין לאדם כלים להגיע אליה, או שהאמת היא דבר יחסי
ולכל אחד יש אמת משלו. נכון הוא שלכל אדם יש גירסא משלו ביחס לעובדות, כיוון
שהעובדות ניראות בצורה שונה מזויות ראייה שונות. אך להסיק מכאן שישנן הרבה אמיתות,
ושאין אמת אחת, זו מסקנה שגויה. לא רק שאין להסיק מכאן שאין אמת, אלא דווקא משום
כך, ורק משום כך, אפשר להגיע לחקר האמת, ונסביר זאת באמצעות סיפור ששמעתי על הגאון
מווילנה.
להמשך כנסו כאן:
להמשך כנסו כאן:
פעם באו שני עדים והעידו על אשת איש
שזינתה עם אדם מסויים. הדיין שהיה צריך להכריע בדין היה נבוך, אומנם שני העדים
מספרים את אותו סיפור בדיוק, לפרטי פרטים, והתורה אמרה "על פי שני עדים יקום
דבר", אך מצד שני האישה המואשמת והאיש שאיתו לכאורה היא נאפה, בוכים בדמעות
שליש שהם חפים מפשע, ואך שקר טופלים בהם העדים. קשה היה לדיין להחליט מה עושים, על
כן העביר את "התיק" לטיפולו של הגאון מווילנה. הגאון מווילנה הקשיב לעד
הראשון ברוב קשב, ולאחר שזה יצא, הקשיב לדברי השני, ולבסוף קרא לעבר העדים שהם
שקרנים, מדוע? משום שהסיפור שלהם היה אותו סיפור בדיוק, וזו הוכחה שהם תיאמו בינהם
את העדות. אם היו העדים דוברי אמת, כל אחד היה מספר את הסיפור באופן שונה ומזווית
שונה, תוך שימת לב לפרטים אחרים. כאשר הבחין הגאון מווילנה שהסיפור שבפי העדים הוא
אותו סיפור בדיוק, הוא ידע שהם תיאמו בינהם את העדות, ויש כאן עלילת דברים.
התורה אומרת: "על פי שני עדים יקום
דבר" – צריך להצליב בין שני מקורות מידע על מנת להגיע לחקר האמת. עדות של שני
עדים זהו הכלי המשמש את הדיין לבירור האמת. אולם הצלבה איננה מצב שבו שני מקורות המידע
אומרים דברים זהים זה לזה, אלא מצב שבו שני מקורות המידע מספקים לנו שני חלקים
שונים בפאזל, אשר בבואן יחד משלימים זה את זה, בהתאמה גמורה, ליצור תמונה מלאה.
רק השלמה כזאת ראויה להקרא בשם "הצלבה". שיכפול של שתי עדויות איננה
הצלבה, אלא סימן לכך שהיה כאן תאום עדויות, או ששני העדים שמעו את הסיפור מאדם
שלישי ולא ראו את המעשה בעצמם.
נמצא שדווקא משום שכל אדם רואה את
המציאות מזווית שונה במקצת, ושם לב לפרטים אחרים מאשר חבירו, דווקא משום כך אפשר
להצליב בין שני מקורות מידע, ולהגיע לחקר האמת. עדות היא הכלי החזק ביותר לבירור
ספיקות. חוקרים את העדים כל אחד בנפרד, בשאלות משאלות שונות, ואם בדו העדים את
הסיפור מליבם הרי שסתירות מתחילות לבצבץ בגירסתם. אף ששתי הגירסאות לא אמורות
להיות זהות אחת לשניה, אך הן אמורות להיות משלימות אחת את השניה, ולא סותרות זו את
זו.
עדות של עד אחד, אף שמכנים אותה
"עדות", איננו בגדר 'עדות' אלא בגדר 'ראייה'. עד אחד הוא מקור מידע אחד,
ולא ניתן להוכיח או לסתור מקור מידע אחד, מתוך עצמו. אפשר לתת בו אמון, או שלא לתת
בו אמון. אם ידוע לנו שמקור המידע הוא אמין, אפשר לסמוך על המידע שיוצא ממנו. אין
כאן הוכחה ישירה שהמידע הוא אמת כמו בעדות של שני עדים, רק בעקיפין, כיוון שהמקור
הוא אמיתי זה מוכיח שגם המידע שהוא פולט אמיתי. לכן זו לא 'עדות' אלא 'ראייה'. ראייה
היא דימוי דבר לדבר. במקרה של עד אחד, אנחנו מדמים את המידע היוצא מפי המקור, למקור
שממנו הוא נובע, ואומרים: אם המקור הוא אמיתי ואינו מסוגל להוציא שקר מפיו, זה
מחייב שגם המידע שהוא מוסר הוא אמיתי. אומנם לא תמיד הנידון דומה לראייה, וצריך לדעת
לדמות דבר לדבר, אחרת זו לא ראייה.
על מקור מידע אחד אפשר רק לסמוך, אי
אפשר להוכיח או לסתור את אמינותו מתוך דברי עצמו, ולכן, אי אפשר לקבל רק חלק
מדבריו, לפחות במה שנוגע לדברים שהוא מוסמך לומר. נמחיש זאת עם סיפור. באחת
מהרצאותיו, סיפר הרב נויגרשל על אדם שהגיע אליו והודיע חגיגית: "יש לי ראייה
חד משמעית, שמעמד הר סיני לא היה ולא נברא!" מה הראייה? שאל הרב נויגרשל. ענה
האיש: "אם היה מעמד הר סיני, אז איך יתכן שמיד לאחר מכן היה חטא העגל? איך
יתכן שבני ישראל חטאו אחרי שראו את כל הניסים הגלויים במעמד הר סיני?!". ענה
לו הרב נויגרשל: מניין לך שהיה חטא העגל? "מה זאת אומרת? הרי זה כתוב במפורש
בתורה!" השיב האיש. אמר הרב נויגרשל: ומעמד הר סיני לא כתוב במפורש בתורה? אם
מקור מידע מסויים הא מוסמך בעיניך להביא ממנו ראייה בעניין אחד, מדוע שלא תסמוך
עליו בעניין אחר שאינו שונה ממנו במאומה?
עוד סיפור באותו עניין: מובא במסכת
סנהדרין דף צא עמ' א: פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון.
אמרו לו: הרי הוא אומר (שמות יב, לו) "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים
וישאילום". תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו. אמר גביהא בן פסיסא לחכמים תנו לי
רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס... נתנו לו רשות והלך ודן עמהן. אמר להן
מהיכן אתם מביאין ראייה? אמרו לו (בני מצרים) מן התורה! אמר להן: אף אני לא אביא
לכם ראייה אלא מן התורה, שנאמר (שמות יב, מ) "ומושב בני ישראל אשר ישבו
במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה", תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא ששיעבדתם
במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה! אמר להן אלכסנדרוס: מוקדון החזירו לו תשובה.
אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן. בדקו ולא מצאו תשובה, מיד הניחו
שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות וברחו.
עד אחד הוא כלי בירור חלש יותר מאשר עדות
של שני עדים, ועל כן אין בכוחו לחייב אדם בעונש. אדם מתחייב בעונש רק על סמך שני
עדים. הגמרא אומרת "עד אחד נאמן באיסורים", כלומר, אפשר לסמוך על עד אחד
על מנת לאסור דבר לכתחילה, אך בדיעבד, אם עבר אדם על האיסור, אין בכוחו של עד אחד
להפליל אותו ולחייב אותו בעונש, לשם כך דרושים שני עדים. מכל מקום אם העיד עד אחד
על חתיכה של בשר שהיא אסורה באכילה, ולאחר מכן אכל אותה אדם מסויים, ושני עדים ראו
זאת, לא אומרים שכיוון שהאיסור התברר בעד אחד, אי אפשר לענוש את האדם שאכל אותו,
כיוון שעד אחד מברר את עצם הספק ולכן כל הנידונים שמסתעפים מן הספק הראשון, מתבררים
גם הם. בעניין זה, כוחו של עד אחד שווה לכוחם של שני עדים לברר את עצם הספק. לעומת
זאת רוב וחזקה הם כלי בירור חלשים יותר, שאינם מבררים את עצם הספק. רוב וחזקה הן
הנחות עבודה מסתברות, שקובעות כיצד נוהגים למעשה, בינתיים, עד שתימצא עדות או ראייה
שיבררו את עצם הספק, ולכן, הכרעה של רוב וחזקה אין לה תוקף לגבי נידונים אחרים
שעשויים להתעורר בעתיד, בתולדה מן הנידון הראשון. לדוגמא: תינוק שנמצא בעיר שרובה
ישראלים, אנו מניחים מכוח הרוב שגם הוא ישראל, ועל כן מותר יהיה לו לשאת אישה
ישראלית, אך אם הוא ישא ישראלית והיא תיזנה, היא לא תהיה חייבת מיתה (כך פוסק
הרמב"ם), כי הכרעת הרוב על התינוק שנמצא, אינה תקיפה לגבי אישתו, משום שהאישה
היא נידון חדש המסתעף בתולדה מהספק על התינוק, אך אינו קשור ישירות לנידון הראשון,
להיחשב עמו כנידון אחד. רק אם הנידון הראשון קשור לנידון השני בקשר סיבתי ישיר,
הרי ששני הנידונים הם למעשה נידון אחד, ואז תועיל ההכרעה של רוב וחזקה על שניהם
כאחד. כמו מקווה שבבדיקה נמצא חסר משיעור ארבעים סאה, ואדם טבל בו, ואין ידוע מתי
טבל בו האדם – האם הוא טבל בו קודם שנחסר או אחר שנחסר? המקווה גורם באופן ישיר
לטהרת האדם, על כן האדם והמקווה הם למעשה נידון אחד, וחזקת המקווה תועיל להכריע את
הספק על האדם שטבל בו. מה שאין כן התינוק שנימצא לא גרם לאישתו לזנות. כך מסביר ר'
שמעון שקאפ בספרו "שערי יושר".
בספר "שערי יושר" קובצו הרבה
מן הכללים שבאמצעותם לומד הדיין להגיע לחקר האמת. חקר האמת זו אומנות שצריך ללמוד
אותה. לב טהור מגאווה, הוא תנאי חשוב למציאת האמת, כמו שאומר הבעל שם טוב, אבל לא
פחות מכך חשוב שהאדם ידע להשתמש בשיטות חקירה נכונות. אם דפוסי החשיבה של האדם
שגויים, ברור שהם יובילו אתו למסקנות שגויות. שיטות חקירה מוטעות, לא מובילות את
האדם אל האמת, אפילו אם הוא מוכן להשקיע את הזמן והמאמצים הדרושים לחקר האמת,
ופתוח לקבל את המימצאים באשר הם.
דוגמא לכך הם הפילוסופים היוונים. הפילוסופים
היוונים סברו שאין להביא הוכחה מן החושים, כי בחושים אפשר לתעתע ועל כן אין להסתמך
על החושים. את האמת צריך לחפש רק בשכל, ועל כן כל החכמות שהתפתחו ביוון העתיקה,
מתחילות עם מספר הנחות יסוד פשוטות ("מושכלות ראשונות") שאותן כינו
היוונים בשם "אקסיומות", ומהן היו חכמי יוון מסיקים מסקנות, שאותן היו
מכנים "הוכחות" או "הוכחות לוגיות".
שמעתי שאריסטו (אריסטוטלס) טען שלאישה
יש פחות שיניים בפה מאשר לגבר, ולמעשה זה לא נכון, והרי אריסטו היה נשוי, מה יכול
להיות יותר פשוט מאשר לבקש מאישתו לפתוח את הפה ולספור את שיניה? אלא שמקובל היה
אצל הפילוסופים היוונים שאין מביאים ראייה מן החוש. הפילוסופים היוונים יכלו
להתווכח בינהם וויכוחים שאין להם סוף, בנוגע לשאלה כמה רגליים יש לחיפושית, מבלי
שאף אחד יעיז להציע את הרעיון המהפכני, ללכת וללכוד חיפושית ולספור את רגליה. נשמע
לכם מגוכח? אבל כך זה היה, תוכלו לברר בעצמכם. אני בסך הכל מסביר מה ההיגיון שעמד
מאחורי הדרך המוזרה הזאת, שהרי הפילוסופים היוונים לא היו טיפשים. הייתה כאן שיטה
שאומרת: לא מגיעים אל האמת באמצעות החושים אלא באמצעות השכל ("המושכלות").
שיטת החקירה הזו לא הובילה את
הפילוסופים היוונים אל האמת, היא הביאה אותם למסקנה שאין בכלל אמת. איך קרה הדבר?
אני אסביר לכם. דבר ראשון, צריך לדעת שלא כל מה שמהווה "מושכל ראשון" או
"אקסיומה" עבור פילוסוף אחד, מהווה בהכרח "מושכל ראשון" גם אליבא
דהפילוסוף השני, חבירו לספסל הפילצופים. בדרך כלל, כל פילוסוף היה פורך את כל
הנחות היסוד של אלה שבאו לפניו, ובונה לו "השקופה" חדשה משלו. בסופו של
דבר, קמו קבוצה של פילוסופים וטענו שהאמת כלל לא קיימת. מדוע? כי אם אפשר בהוכחות
לוגיות, להוכיח דבר והיפוכו, אז או שאין לנו כלים להגיע לאמת, או שהאמת היא יחסית,
או שאין אמת כלל. ומכאן התגלגלו הדברים עד לספקנות היוונית הקיצונית, שלא באה לברר
את האמת, כי אם ליפרוך כל אמת שקיימת על פני האדמה, כי לשיטתם 'אמת' זהו מושג
שיקרי מיסודו. הגדילו לעשות הסופיסטים של יוון, שהיו מקהילים קהילות ברבים
ומוכיחים להם דבר אחד, ולמחרת מכנסים שוב את אותו קהל ומוכיחים להם את ההיפך
הגמור, על מנת להראות, קבל עם ועדה, שאין אמת. רבים מן הסופיסטים נירדפו. הם
הואשמו בכך שהם מזלזלים באלים ומשחיתים את הנוער. והכל התחיל משום שהם חיפשו אמת
שאינה תלויה בחושים, ופיתחו שיטות חקירה משונות.
החושים הם מקור המידע היחיד שיש לנו
בנוגע למתרחש בעולם החיצון (גם אם תצרף אל חמשת החושים את החוש השישי), אלא שצריך
לדעת להצליב את המידע שמתקבל ממקורות שונים, על מנת לאמת אותו. ובוודאי שאי אפשר
לבסס את האמת על הנחות יסוד. לא מניחים הנחה ומסיקים ממנה מסקנה. הנחה איננה בסיס
לשום מסקנה, ואין זה משנה כמה ההנחה הזאת נראית פשוטה וברורה, בכל מקרה אי אפשר
להסיק ממנה שום מסקנה. אפשר להניח הנחה מסתברת ביחס לנידון אחד, אך לא להסיק ממנה
ביחס לנידון אחר, כי הנחה איננה מבררת את הספק בעצמותו. הנחת עבודה תלויה בסביבת
העבודה, ומה שסביר להניח בסביבת עבודה אחת, אינו בהכרח מה שסביר להניח בסביבת
עבודה אחרת, ובוודאי שאין להנחה תוקף של עובדה מבוררת.
הגישה של המדע היא כבר צעד אחד גדול
קדימה לעומת הפילוסופיה, בכל מה שנוגע לשיטות החקירה. המדע כן מסתמך על הנסיון
החושים. בשיטה המדעית עורכים יותר מנסיון אחד ומשווים בין התוצאות. המדע גם עושה
הבחנה בין תאוריות לבין עובדות, אלא שהמדע החליט שלא לחקור את עולם הרוח ומתעסק רק
בחקר עולם החומר... עליה וקוץ בה. ואם תשאלו איך יכול המדע לחקור את הרוח, הרי
הרוח היא נסתרת, והמדע עוסק רק במה שגלוי. התשובה היא, שבמקום בו הרוח משפיעה על
החומר, אפשר לחקור ולדעת את הרוח, מתוך הרושם שהותירה בחומר. כמו שחוקרים את
החלקיקים הקטנים שמהם עשוי החומר, אף שלא ניתן לראות אותם. כיצד עשו זאת? בנו
מאיצי חלקיקים שיורים חלקיקים על לוח חומר דק מאוד, ומאחורי לוח החומר יש שמן. שמן
מיוחד שמעלה בועות כאשר חלקיק עובר דרכו. כשפוגע זרם החלקיקים בלוח החומר ניתזים
ממנו חלקיקים, והם עוברים דרך השמן. את המסלולים שעברו החלקיקים אפשר לראות בצורה
של שורת בועות בשמן (ייתכן שהיום המאיצים פועלים בדרך משוכללת יותר אבל כך זה היה
בהתחלה). בדרך זו יכלו המדענים לחקור את מסלולי החלקיקים, ומתוכם ללמוד רבות על
החלקיקים עצמם, אף שאת החלקיקים עצמם לא יכלו לראות, וזאת משום שהחלקיקים הותירו רושם
וחותם בדבר שכן אפשר היה לראות, וכך ניתן היה לחקור אותם, אף שהם עצמם ניסתרים.
***
בפילוסופיה ההודית מצאתי גישה נוספת
ביחס לאמת. גישה שאומרת: את האמת אפשר לדעת רק מתוך היתנסות אישית ישירה, לא
מסיפורים שאחרים מספרים לנו. דבר ראשון, מה רע ללמוד מנסיונים של אחרים? אם אדם
נכווה מן האש ומספר על כך, מדוע לא להאמין לו ולחסוך מעצמי את הכוויה הכואבת? וחוץ
מזה, גם מה שאדם חווה בעצמו עשוי להיות טעות, שהרי אפשר שתהיה טעות בזיהוי. החושים
עשויים לתעתע, לכן תמיד חשוב להצליב את המידע, ולראות האם עוד אנשים קבלו את אותו
רושם שאותו אני קבלתי מן החוויה.
בספר קצות החושן, בסימן ז', מביא בשם
חידושי הרשב"א: אם נכנס דיין מומחה לרבים, לבקר חולה סופני, ושמע שהחולה עורך
צוואה, ומחלק את נכסיו לקרוביו ומקורביו, לא יוכל אותו דיין מומחה לדון בצוואת
החולה. זאת למרות שברמת העיקרון, דיין מומחה יכול לדון בדיני ממונות יחידי, אבל במקרה
זה הוא משמש גם כעד לדברים, ועד אחד אינו נאמן בדיני ממונות לחייב אדם לשלם. רואים
מכאן שאפילו על מראה העיניים של הדיין עצמו, לא סומכים בלי הצלבה של מקור מידע
נוסף, כי רק "על פי שני עדים יקום דבר".
(לקריאת החלקים הקודמים יש להכניס בשורת החיפוש
שבראש הדף את המילים: "חשיפת סוד הדעת")
פלוני
אלמוני החפץ בעילום שמו מחמת בעלי הזרוע
Almoni.Daat@gmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.