"מה עניין שמיטה להר סיני"?

פרשת בהר מאת מזכה הרבים הסופר הרב מנחם אזולאי שליט"א

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" (כה ,א).

ומייד אח"כ מצוות שמיטה... ומה ענין שמיטה אצל הר סיני? הר סיני מורה על גילוי מלכות שמים, שראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר. ומצוות שמיטה, גם היא רומזת לגלוי מלכות שמים "ושבתה הארץ שבת לה'". אמר הקב"ה כדי שתדעו שהארץ שלי הוא (סנהדרין לט). (עבודת ישראל).
"כי גרים ותושבים אתם עמדי" (כה, כג).
התורה הקדושה אומרת בפרשה שלנו "כי גרים ותושבים אתם עמדי", אתם זמניים פה, בסופו של דבר כולם ניפגשים שם, כל אחד עם מה שהכין פה, אל תשכחו את זה. וזה שאמר רבנו הקדוש: "כך ראוי להיות מינהג יראי השם: תיכף בבוקר בהקיצו, קודם שיתחיל שום דבר, יזכור מיד בעלמא דאתי (עולם הבא) ("ליקו"מ נד).
צריך להיפרד מעולם הפירוד, עולם השקר, שמטפח את היישות של האדם, את ההתמכרות לתאוות, שמרחיק את האדם מעצמיותו, ולהתחבר לעולם החיבור,  עולם בעל משמעות שמחבר את האדם לעצמו, לשורש נשמתו.

להמשך כנסו כאן:



"מעשה בשני עלים שעוד בהיותם על שתיל קטן אהבו אחד את השני, עברו ביחד את ימי החורף הקרים וביחד את ימי הקיץ החמים, ינקו יחד שנים רבות מאותו השורש, עד שהקשר והאהבה ביניהם היו ללא גבול. יום אחד הגיע ילד שובב עם כובע טמבל לעץ הגדול ותלש ממנו ענף שעליו היה אחד העלים. חברו המחובר לעץ נחרד וצעק "אחי, לאן אתה הולך?". למחרת נשבה הרוח והעלה התלוש מגיע עם הרוח ליד העץ שעליו גדל חברו הטוב. הבחין בו החבר וקרא בשמחה "אחי, שלום אחי! מה שלומך? ומה עשו לך"? ענה לו חברו התלוש, "אני מרגיש מצוין, חופשי ומאושר, טוב לי, סוף סוף משוחרר", אמר ונעלם.
לאחר מספר שעות שוב מגיע העלה במשב רוח אחר, רואה את חברו הטוב וקורא לו  בשמחה ובהתלהבות "אחי, שלום אני כאן וקודם הייתי שם, איזה יופי, סוף סוף לא מחובר" וחברו המחובר מתבנן בחברו המתלהב ודואג וכואב על סופו המר הקרב ובא ובאמת למחרת מגיע שוב העלה התלוש עם הרוח, אבל הפעם פניו צהובות וקולו נחלש, אמר בשקט, "אחי, שלום אחי, מה שלומך אחי"? והשמש ממשיכה לשלוח קרניה בעלה המסכן ללא השורשים עד שהתייבש ונפל על הארץ.
העוברים והשבים דרכו עליו והרוח העיפה אותו עד שלא נשאר מהעלה המסכן כלום. חיים בלי שורשים".

אומנם, אי אפשר בלי המציאות של העולם הגשמי. אדם חייב לברוא את העולם הגשמי שלו כל יום מחדש. לדאוג שבני משפחתו יהיו בריאים, שתהיה פרנסה, שיאכלו, שיהיה נקיון, כל מה שאנחנו מתעסקים בו. כי בלי המציאות הגשמית הזו לא היה קיים כלום, כולם היו מלאכים ושרפים. והרי ה' ברא את העולם כדי שישבחו ויהללו וישירו לו דווקא מן המקומות הנמוכים האלה, "אבית תהילה מגושי עפר מקרוצי חומר".
ויחד עם זה, לא לעשוק את הנפש, היא זקוקה למזון שלה, לתת לה לפחות משהו, לפחות את שכר היום שלה שנאמר "לא תעשוק שכר עני" שזהו רמז לנפש.
העונג הכי גדול זה שדווקא מהמקומות הנמוכים האלה זוכים להרגיש את ה', לדבוק בה'. הגוף שלנו עז, הוא כל הזמן מתבלבל מ"הקסמים" של העולם הזה. במקום שהנשמה תמלוך עליו הוא מולך על הנשמה והתפקיד שלנו לאט לאט להפוך את היוצרות, להמליך את הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, שהיא סובלת בעולם הזה, שהיא רוצה רק את הדבקות, רק את ה', להמליך אותה על הגוף.
יש לנו איזה דמיון שהחטא, שהעבירה, זה התענוג הכי גדול אבל בסוף מבינים שזה מתוק מלמעלה, אך בהמשך זה נהיה מר. הליכה אחרי התאוות זו התאבדות רוחנית, זה להרוג את הנשמה, זה להפסיד גם את העולם הזה וגם את העולם הבא. לעומת זאת התורה והתפילה מתוקות מדבש, וגם אם בהתחלה מרגישים קושי, מתפשט כזאת מתיקות בכל האיברים והחושים, כזה אושר.

אנחנו זמניים פה. חייבים להתמקד במה שבאמת חשוב. כמה רחמנות יש לנו על מי שעושה עיקר מהעולם הזה, כמה רחמנות יש לנו על עצמנו כשאנחנו שוכחים לפעמים מהתכלית.
צריך לדבוק באמת. לא לסור ממנה ימין ושמאל. להתעקש. כמו הסיפור הידוע על החפץ חיים, שבישיבה שלו עשו מבחני כניסה לתלמידים, מי שהצליח במבחן- התקבל. היתה שם איזו אשה אלמנה שהילד שלה לא הצליח במבחן ואמרו לה שהוא לא התקבל. האשה הזו אמרה- בסדר, וישבה על המדרגות. יום, יומיים, שלושה- לא זזה מהמדרגות. אנשים, עוברים ושבים ואלה שעובדים בישיבה אמרו לה: גברת, מדוע את יושבת כאן יום אחרי יום. אמרה: אין לי מקום לשים את הילד שלי. אמרו לה: יש מקומות אחרים, אך היא לא זזה מהמדרגות. בסופו של דבר החפץ חיים אמר: תקבלו אותו. אם היא יושבת כל הזמן על המדרגות, סימן שהיא יודעת שכאן לילד שלה תהיה ישועה.

אין לנו זמן לחיות בשקר. אדם הולך עם האמת שלו, הוא רואה סייעתא דישמיא על כל צעד ושעל. אדם מחפש את האמת לאמיתה, ששייכת אליו כל רגע ורגע, הוא רוצה לדעת כל רגע מה ה' רוצה ממנו בהקשר למשימה שלו כלפי עצמו וכלפי אלה שסובבים אותו, כשהוא זוכה להבין, אין שמחה יותר גדולה, כי הוא עושה את רצון ה'.
רבונו של עולם, אל תיתן לי להיות מישהו שהוא לא אני. תעזור לי להיות אני עצמי. אפילו אם אני לא כזה מיוחד. אפילו אם אני יהודי פשוט. תעזור לי להרגיש שאני בן יחיד אצלך אבא, שיש לך רק בן אחד כמוני, ושככה בדיוק אתה רוצה אותי, עם ההצלחות, עם הנסיונות, עם הקשיים, עם המלחמה להיות יותר טוב ויותר טוב.
אתה רוצה להתקרב אל ה'? תהיה איש אמת. תתרחק מהשקר עד הקצה האחרון. "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" (תהילים קמה). ככל שאדם יותר אמיתי, כך הוא זוכה שאור ה' מאיר בו יותר. על ידי האמת אי אפשר להתרחק. האמת רק מקרבת. אם זה מרחיק אותך מה' זה לא אמת! לפחות לא אמת שלך! אתה צריך לברוח מזה.

כשהזמן קצוב, צריך להתרכז בעיקר, והעיקר זה האמונה. מפה מתחילים. אמונה זה הא,ב של היהדות. יהודי צריך להתהלך בעולם רגוע, שליו ושמח כי הוא יודע שהקב"ה עושה הכל לטובתו. יש עשרות ומאות הוכחות בשטח שה' אוהב אותי ומשפיע עלי טובות רבות וישועות. אין לי ספק שגם בהמתנה הזו, גם בניסיון הזה צפונה טובה ענקית עבורי. ה' לא שוכח אף אחד. אף אחד לא נפלט חס ושלום מהמחשב של הקב"ה. הכל מדוד ושקול בידיו האמונות של בורא עולם והכל נעשה מטובו, מרחמנותו. כל עוד האדם לא מודה על הצרה, רק מבקש שהקב"ה יסיר את הצרה ממנו, זה סימן שאותו אדם לא הכין לה מקום בלבו, הוא לא מסכים עמה, הוא לא מתחבר אליה, וממילא גם לא עם מי שנתן לו אותה.
אתה חייב להאמין שבורא עולם נמצא איתך בכל מה שעובר עליך. הוא מלווה אותך! הוא מרגיש את הנסיון שאתה נמצא בו, הוא יודע מה שעובר עליך! הוא לא שוכח אותך! הוא אוהב אותך! תתחזק! תפנה אליו! כתוב במגילת אסתר: "בלילה ההוא נדדה שנת המלך..." נדדה שנתו של מלכו של עולם, זה בא להגיד לנו, לכל אחד מאיתנו: תדע לך! כשיהודי סובל, כשיש לך צער, השם חי את הצער שלך! נדדה שנת המלך!
כשאדם זוכה להרגיש את זה, להרגיש איך השם נמצא אתו רגע רגע בנסיון שהוא עובר עכשיו וחי את הצער שלו, כמה כוח זה נותן לו.

כל מה שקורה לך בחיים, זה הכל סיבובים שמסובב ה' יתברך כדי שתחזור אליו, שתזכור אותו, שתרים את הראש אליו. כי כשהכל בסדר, שוכחים. עובדה. העולם הזה מסתיר את ה'. עולם לשון העלם. הקב"ה מסתתר ואנחנו צריכים לגלות אותו. בכל דבר שקורה. כשאדם זוכה להתחזק באמונה בה', אז חייו טובים ונעימים. כי כל מה שעובר עליו הוא יודע שהכל מושגח בהשגחה נפלאה ואז הוא לא מתיירא משום דבר בעולם.
הדרך להתחזק באמונה זה קודם כל הדיבור. "האמנתי כי אדבר". תהיה רגיל לדבר עם ה'. ככל שאתה מדבר אתו יתברך, אתה מאמין בו יותר וככל שאתה מאמין בו יותר אתה מדבר אתו יותר. דבר עם ה'! תן לסלולרי לנוח קצת!

החיבור שלנו עם ה' זאת הקדושה. אדם מתחיל להתקדש, הוא זוכה לטעום את את הטעם הנפלא של הדבקות, את התענוג האמיתי והנצחי שיש בדבקות בבורא יתברך. שום עונג חומרי וגשמי לא מתקרב ולא דומה לאותו תענוג רוחני של הנשמה הדבוקה בבוראה. הבעיה שלנו שבשבילנו היצר הרע זה הר, הוא נדמה לנו כהר, איך אפשר לנצח הר כזה? עם הרבה רצונות והרבה תפילות. תעזור לי אבא במלחמה הזאת כי לבד אין לי סיכוי.
אדם, המחשבות הרעות, הרצונות הרעים, לרגע לא עוזבים אותו. עד כדי כך שנדמה לי שאולי באמת אין סיכוי?! התשובה היא שאין יאוש. שבאמת באמת היצר הרע מתעתע בנו. כי הוא באמת כלום, הוא שקר, הוא אפס אפסים, קורי עכביש, דמיון, פאטה מורגנה.
יהודי, הרצונות שלו הם טובים. ככל שהוא מתקרב אל ה', הוא יותר שונא את הרע שלו, את היצרים שלו, את הדברים הגשמיים שסובבים אותו, את התאוות. לכל הפחות לא עושה מהם אידיאל, לא מתפאר בהם כמו פעם. אדם מתקרב אל ה', הוא רק מחפש את הדברים הטובים, הוא רק רוצה לצאת מכל המדות הרעות שלו, מכל התאוות.
אבל צריך לדעת שזו התמודדות לכל החיים. קדושה זה עובדה לכל החיים. צריך סבלנות. אם רוצים שלהקב"ה תהיה סבלנות אלינו אז צריך שתהיה לנו סבלנות אל עצמנו ואל הסובבים אותנו. נפלת? תקום ותתחיל מחדש. זה המבחן שלך. תזכור שאתה בן של עם ישראל, עם קדוש, עם שקיבל מה' קדושת עולם.

אנחנו זמניים פה, ולכן אסור לנו לשכוח את התכלית. מה התכלית? להתקרב אל ה'. ומה הכי יקרב אותנו אליו יתברך? אהבת חברים. אין שום דבר בעולם הזה שמתקרב בטעמו לטעם הנפלא של הנתינה. תכלית היופי נתגלה כשהאדם הוא בבחינת נותן ולא בבחינת מקבל.
אנא ה', תן לי כוח לחייך לעוד בן אדם, תן לי כוח לשמוח עם עוד מישהו, תן לי כוח לחפש ולגלות את הנקודה הטובה שיש בכל אדם ולהתפעל ממנה. "וחי אחיך עמך" אומרת התורה בפרשה שלנו (כה,לו). כולנו צריכים להיות ביחד וזה מה שיביא לנו את הגאולה. זה בעצם מה שרבי עקיבא אמר, שאהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, כלל לשון התכללות. כולם יחד. אי אפשר להגיע אל פסגת ההר אם עוזבים את החברים בדרך. "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו" אומרת התורה בפרשה שלנו (כה,לה). אל תחכה עד שיפול כי אז יהיה קשה להקים אותו. עכשיו, כשהוא מושיט יד, עכשיו תחזק אותו. להביט בחבר ולראות את הקב"ה. לגלות את הבורא ב"בוקר טוב", ב"ברוך תהיה", בחיוך מעודד, בטפיחה על השכם, הוא נמצא בכל מילה טובה, בכל בטוי של אהבה, של כבוד והתחשבות בזולת.

במקום להיות עבדים לתאוות רוצים להיות עבדי ה'. "כי לי בני ישראל עבדים עבדי ם" (כה,נה).
רוצים להתעורר, לבעור, לא להיות קרירים ח"ו. למה ההר שעליו ניתנה תורה נקרא הר סיני? שממנו ירדה שנאה לעולם. ולמה שנאה? כי הגויים גילו קרירות. "כשניתנה תורה, ושמעו וראו את הרעמים והברקים, כל מלכי עובדי כוכבים רעדו, פחדו שמא מבול בא לעולם, ולאן הם יברחו? ומה הם יעשו? אבל כשהבינו שבסך הכל מדובר בהשגות רוחניות, שחררו אנחת רווחה: אין זה נוגע לנו, אפשר לנו לשוב לשיגרה. כך ירדה שנאה לאומות העולם, ולכן נקרא ההר שעליו ניתנה התורה הר סיני. סיני לשון שנאה. וזה קשה, הרי יכלו לתת לו כל כך הרבה שמות נפלאים, אפשר לקרוא לו הר התורה, הר נעשה ונשמע,, הר ה', והתורה מצאה לו שם אחד: סיני – שממנו ירדה שנאה לעולם. למה צריך לזכור מה שקרה עם הגויים? מה אכפת לי מהגויים? אלא התביעה הזאת היא בעצם אלינו.
זה בעצם מסר שבא להגיד לעם ישראל לכל הדורות, תדעו לכם שמא שאני לא יכולתי למחול לגויים, שחס ושלום זה לא יקרה לכם, שאתם תראו פתאום איזה אור גדול, ואתם תגידו בסדר, זה דברים נפלאים, אבל זה השגות, זה לא בשבילנו, זה בשביל אנשים יותר קיצוניים, יותר צדיקים, יותר חסידים, יותר רוחניים. אז ה' נתן את השם הזה סיני כדי שכולנו נדע שאם ה' יורד אלינו, ה' עושה לנו ניסים, ה' רוצה לעורר אותנו, שאנחנו לא נחשוב עכשיו לברוח, לחשוב על עצמנו, לחשוב שזה לא בשלבנו, להיות אדישים."] (באור פני מלך).

פרשת בהר מדברת על השמיטה ושמיטה זה אמונה ובטחון בה'.
"ובשנה בשביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'" (כה,ד). לא זורעים, לא קוצרים, אפס השתדלות. מתחזקים באמונה שהפרנסה היא מן השמים, שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש, שאין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימא. השי"ת יכול לפרנס אותך בכל מיני דרכים. אם היו בני ישראל בעלי ביטחון ולא שואלים "מה נאכל בשנה השביעית" (כה,כ). הרי יבול היה  גדל מאליו גם בשנה השביעית וגם בשמינית. בגלל ששאלו מה נאכל קיבלו את היבול של שלושת השנים, השישית והשביעית והשמינית בפעם אחת, שזה פחות נוח כי צריך לאחסן וגם נאלצים לאכול מהתבואה הישנה. מצוות שמיטה מרמזת לנו שצריך לשמוט את כל הדאגות, את כל הלחצים, להתמסר לחיים של אמונה ובטחון בה'.