"אלה פקודי המשכן משכן העדות (לה,כא).

פרשת פקודי מאת מזכה הרבים הסופר הרב מנחם אזולאי שליט"א

"אלה פקודי המשכן משכן העדות (לה,כא).

"פקודי" לשון פקדון, וזה "אלה פקודי המשכן", כלומר כוחות המשכן נפקדו לדורות עולם, שגם עתה, בזמן החורבן, נוכל לעשות משכן ומקדש לה' כמאמרם ז"ל "ואהי להם למקדש מעט" (יחזקאל יא) – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. (ארון העדות).

העיקר שממשיכים

"אלה פקודי המשכן משכן העדות". למה נכתב פעמיים משכן? למה לא היה מספיק לכתוב "אלה פקודי משכן העדות"?!

בונים את המשכן ומפרקים אותו. בונים ומפרקים. פעם הוא בנוי, פעם הוא מפורק. לכן פעמיים. בני ישראל הקימו את המשכן, נסעו עמו ממקום למקום ופרקוהו, ואחר כך חזרו והקימוהו ונסעו עוד כברת דרך, ושוב פרקוהו,,, ושוב הקימוהו...

העיקר שממשיכים. העיקר שלא מתייאשים. כי אם אדם מתייאש, זה יותר קשה מכל העוונות שהוא עושה. כי כשאדם מרים ידיים, ומתייאש, ועוזב את הרצון שלו, הוא מתנתק מכל הפנימיות שלו, הוא מתרחק מעצמו, הוא מאבד את כל החיות שלו, הוא הופך לשבר כלי, אין עם מי לדבר. יאוש זה לאבד לגמרי את הרצון ואז האדם מתנתק מהקב"ה ובלי הקב"ה מה נשאר? כלום!

אסור לאבד את הרצון. הטוב שלך זה הרצון שלך. אפילו אחרי החטא הכי חמור, אתה חייב להסתכל קדימה. הרי מה שאתה רוצה זה לא להמשיך לחטוא, אתה רוצה להידבק בה', לעשות את רצון ה', והרצון הזה זה מה שאתה! רבנו הקדוש אמר על עצמו שגם אם היה עובר את העבירה החמורה ביותר, חס ושלום, לא היה נופל בדעתו כלל, אלא היה ממשיך להיות איש כשר כמקודם. רק אחר כך היה עושה תשובה.

רבנו בעצם אומר שהוא לא היה נופל לשום ייאוש ועצבות, הוא היה נשאר בשמחה כי גם אחרי החטא הוא היה ממשיך לרצות את ה', והרצון זה העיקר. אם אתה ממשיך לרצות את ה', אתה נחשב לאיש כשר, לצדיק גמור, רק צריך לעשות תשובה על העבר ולהמשיך קדימה. המשכן עצמו, שהוא נושא פרשתנו, הוא עצמו מגביר אצל האדם את הרצון להדבק בה' בבחינת "משכני אחריך נרוצה". אדם שיש לו רצון הוא רץ אחרי ה', זה היה הכוח של המשכן, שהאיר את הרצון, שהגביר את הריצה.

להמשך כנסו כאן:

בני מלכים אנחנו, בניו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. רק שלפעמים אנחנו יורדים מן המלוכה, כי על כל אחד עובר מה שעובר, יש לנו ירידות ונסיונות שבאים שלא ברצוננו ומה שמצפים מאתנו זה לא לפול לעצבות וליאוש. אם נישאר בשמחה, נחזור למלוכה. ואיך נישאר בשמחה? נזכור שכל מה שקורה לנו, זה הכל בהשגחה מדוקדקת של בורא עולם, שרוצה לקרב אותנו אליו, שאף פעם לא עוזב אותנו, שהוא אצלנו תמיד. "ובשביל זה הקימו את המשכן בכל פעם ופרקוהו בעצמם ונסעו עמו ממקום למקום במדבר חושך ואפלה, מקום נחש ועקרב, ואחר כך חזרו והקימוהו, להורות לדורות שאפילו כשהמשכן יהי נפרק וחרוב – יגן עליהם, ואם יקשרו רצונם תמיד בקדושת המשכן ובית המקדש וכליו, על ידי זה יוכלו לעבור בשלום בכל המדבריות בכל מיני חושך וצלמות, שבכל מקומות אלו בהכרח שיעבור בהם הרוצה לגשת אל הקודש." (ליקו"ה ברכת השחר נ,מה).

אדם יש לו כל הזמן שאיפות להשיג השגות וכל הזמן אומרים לו המתן! אתה לא יכול לקבל מה שאתה רוצה מייד. אתה רוצה? יפה מאד שאתה רוצה, תמתין! חז"ל אומרים הבא להיטהר אומרים לו "המתן"! למה לא אומרים לו "ברוך הבא" ופותחים לו? כי אי אפשר לקבל בלי הכנות. בלי לבנות כלים. אם אדם יקבל את הדבר בלי הכנות, בלי רצונות, בלי כיסופים, בלי תפילות, אם הוא יקבל "בחינם" הוא לא ידע להעריך. רבנו אומר שההכנה למצווה יותר חשובה אפילו מהמצווה.

יש המתן בחיים. לא כל דבר מקבלים מייד. אם אדם לא מכיר את סוד ההמתנה, אין לו שום אפשרות להתקרב לעבודת ה' באמת. כל מי שרוצה להתקרב לה' יתברך, צריך לדעת שאי אפשר שתכף ומיד ה' יתגלה אליו ויאיר לו פנים, ושירגיש תכף אהבת ה', שה' אוהב אותו והוא אוהב את ה'. חייבים את העבודה של ההמתנה. וזה לא שממתינים בנחת ובנוחות, תוך כדי ההמתנה עובר על האדם מה שעובר. לפעמים הוא מרגיש שלא רק שלא פותחים לו, אלא כביכול דוחים אותו ומרחיקים אותו, אבל אם אדם לא מפסיק להילחם, והוא מתחזק ברצונות, ומרבה בתפילות, אם הוא לא מוכן לוותר, הוא בודאי יכנוס סוף סוף אל הקדושה.

להתקרב אל ה', לזכות בכל הדברים הנפלאים האלה שיש בעבודת ה', זה רק עם ענוה ושפלות. רק עם הרכנת הראש.

שמונה עשרה פעמים כתוב בפרשת פיקודי "כאשר ציווה ה' את משה". כמו שה' רוצה, ככה בדיוק עושים. הסמל של עם ישראל זה נעשה ונשמע. קודם עושים. אחר כך שואלים שאלות. לדעת לוותר. להרכין ראש. לא לענות. לקבל בהכנעה את מה שקורה גם אם זה בדיוק ההיפך ממה שהתפללתי וביקשתי. צריך הרבה הכנעה בדרך אל ה'. מי אמר שצריך להיות לך זה וזה וזה? אדם כל הזמן עושה לו תוכניות וכל דקה הם מתקלקלות לו משום שזה בכלל לא היו התוכניות הנכונות ולא התקלקל לו כלום. ה' אני יודע שהכל זה איך שאתה רוצה, לא איך שאני.

כשאדם מכניע את עצמו אז ה' איתו. שפלות וענוה גם אם פוגעים בנו, גם אם לא מכבדים אותנו, גם אם מבזים אותנו ומשפילים אותנו, אנחנו ממשיכים.

מעדיפים להיות מן הנרדפים ולא מן הרודפים. שומעים את הבזיון, מבליגים וממשיכים. לא נלחמים. לא רודפים אחרי הכבוד.

כל הדרך של עבודת ה' היא דרך של עליות וירידות. רגעים של התעלות ודביקות לצד רגעי כשלון ונפילה. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. בסולם אי אפשר להתקדם אלא בהדרגה. שלב אחרי שלב. אחרת נופלים ומתנפצים ח"ו. ובסולם הפלאי הזה – מלאכי אלוקים עולים ויורדים. והרי הסדר היה צריך להיות הפוך, קודם יורדים, שהרי הם יורדים מן השמים, ורק אחר כך עולים חזרה. אך זהו רמז לכל מי שרוצה את ה', שרוצה להידבק בקב"ה, שבהתחלה יש לו אור גדול, הוא בעליה, אך מייד אחר כך באה ירידיה. משכן  בבניינו ומשכן בחורבנו. "וצריך להיות מצפים לישועה תמיד, בבחינת וכל עין לך תצפה, וכמו שאומרים: כי לישועתך קיוונו כל היום ומצפים לישועה". (ליקו"ה שילוח הקן ה,י).

בתוך החושך, בתוך הערפל, דבר אחד מבקשים מאתנו: שלא נפסיק לחפש את ה', להרים את הראש, לדבר עם ה', להאמין שה' איתנו בתוך הצרה, בתוך הירידה, להאמין בהבטחה שקיבל יעקב אבינו וכל צאצאיו אחריו – "כי לא אעזבך".

כל העולם הזה הוא לא כדי שיהיה לי טוב, הוא לא כדי שאני אצליח, ולא שהכל יסתדר לי, אלא העולם נברא רק בשביל דבר אחד, שכל רגע ורגע נזכור את ה' ונזכיר את ה'.

יהודי אסור לו להתייאש. כי במהות שלו הוא טוב. יהודי צריך להיות משוכנע באמת ובתמים שהוא עוד יזכה לכל מה שהוא כל כך רוצה ומייחל. יהודי שייך רק אל הטוב והקדוש. גם אם הדרך לשם רצופה מכשולים. נפלת? תתחזק ותתחיל לטפס מחדש. זה המסלול של יהודי שרוצה להתקרב אל ה'. בחמלת ה' עלינו, נפתח לנו לפעמים אור גדול ופתאום נחשך לנו כאילו שקעה השמש שלא בעונתה. העיקר אז להחזיק מעמד ולדעת שאם מחזיקים מעמד בירידה, זוכים אחר כך לעליה. ["הנפש שלנו נמצאת בתשוקה כל כך גדולה למשהו שמעל, לא למציאות שאני נמצא בה, אלא למציאות יותר גבוהה שהיא בעצם תרומם אותי ואם אגיע אליה, אז הכל יהיה אחרת. מהי המציאות היותר עליונה? זה הקדושה, והדבקות, והצדיקים, והקב"ה, והתורה הקדושה, והתפילה, כל הדברים הנפלאים שרוצים לזכות בהם. הכל נמצא קצת יותר גבוה מאתנו, לא הגענו לזה, זה נמצא מעל, וכל העבודה זה שננסה לתפוס משהו מזה, להרגיש את זה, לכסוף לזה, לקבל כוח מזה. הנפש, היא לא שמחה על התוצאה, היא שמחה על המהלך. איזה מהלך? מהלך של התרוממות הנפש אל הדבר שמעל. על זה היא כבר שמחה. לא ההישג הוא התכלית, אלא עצם הרצון. כי מה שיש לנו מתחילה ועד סוף זה רק הרצון" (באור פני מלך).

איך זוכה יהודי להתקדש? איך זוכה יהודי להיות צדיק? ע"י הבחינה שהוא לא מייאש את עצמו לעולם אף על פי שעובר עליו מה שעובר. הקב"ה לא תובע מאיתנו מה שאנחנו לא יכולים. בשמים מתפעלים מכל תזוזה של יהודי. מעשה קטן בדורנו הוא מעשה גדול בדורם. תתחזק, אל תתייאש, אל תאבד את האמונה ואת התקוה, תזכור שה' הוא כל יכול. אל תחשוב שאין סכוי. לפי הטבע אולי אין סיכוי, אך כשאדם רוצה את ה', כשיהודי רוצה את הקדושה, אז ה' משנה את הטבע.

הרצון זה כוח אדיר, ואם האדם, כל המהות שלו וכל הרצונות שלו זה ללכת אל הקודש, הוא בסוף יגיע. הנקודה הזו של הרצון, שמריצה אותנו היא גדולה מהכל, היא אינסופית, אין לה גבולות. את מה שאדם עושה בדמעות, בהתבודדויות, בבכיות, בתפילות, במתן צדקות, אי אפשר לקחת ממנו. "כי עיקר הוא הרצון. ותיכף כשיתגבר וירגיל את עצמו שיהיה לו רצונות חזקים דקדושה להתקרב לה' ולצדיקיו ולא ירפה את הרצון, בודאי יוכל להתגבר על כל המניעות"(ליקו"ה ברכת המזון דף יב).

כדי להגיע אל האור מוכרחים לעבור דרך החושך! חוק של הבריאה! מי שלא הולך בחושך לא יכול לראות אור גדול. הקב"ה מטפל בנו ככה שעד סוף ימינו אנחנו כבר רואים מספיק חושך כדי שבזכות החושך הזה נזכה לראות אור גדול. כי זה מה שהקב"ה רוצה, שנראה את האור, אבל אין האור מתגלה אלא מתוך החושך.

צריך לזכור שהשם תמיד איתנו, שאין מקום בעולם שלא מקבל את החיות שלו מבורא עולם, אין מקום בעולם שלא תמצא שם רחמנות של השם. שם, בחושך, בכבדות, שם תחפש את השם, כי כשמוצאים אותו שם, יוצאים משם.

זה העונג הכי גדול של הקב"ה, שהוא מתענג מהעבודה שעושים האנשים בעולם הזה, שנאבקים בחושך, שעוברים כאלה יסורים קשים, שהעולם כמו מתמוטט עליהם והם ממשיכים. אני בחושך אבל אני יודע שאתה נמצא. אני בחושך אבל אני מתחזק באמונה שהכל ממך אבא והכל לטובה.

דווקא מתוך התקופות היותר קשות בחיים שלנו, צמחו הישועות הכי גדולות. אנחנו עוברים תקופות קשות בחיים כדי שנגלה שגם שם ה' אתנו.

להיות יהודי זה להיאבק על החיבור עם ה' בתוך החושך, בתוך השיגרה, בתוך כל הדברים שלא מסתדרים לנו, מנסים למרות הכל להתרומם קצת, להרגיש משהו, להתחבר. לא מרגישים כלום כלום, לא מרגישים שום דבר, ובכל זאת ממשיכים ועושים את העבודה.