עזה כמוות

מאת מנחם מן

כבר שלושה שבועות שמדינת ישראל הפכה לאזור המוגדר כמקום סכנה. כמעט חודש שתושבי הארץ המובטחת משנים תכניות ופועלים לפי הספר- רק מה שדחוף, רק מה שנחוץ. בעל כורחנו נכנסנו למטווח של טילים רקטות ורסיסים. ותודה לקל, העורף באמת חזק. אין הסבר הגיוני, מדעי או פיזיולוגי שיכול להסביר את מאות הרקטות הטועות ואת אלפי הרסיסים המנווטים לשטחים פתוחים. בעצם יש, אבל עזבו.

בשבוע שעבר כתבתי על ימי בין המצרים המוגדרים כזמן סכנה ואף חששתי כי הניסים הגלויים להם הורגלנו כולנו, קצת יתמעטו. לצערי, אנחנו כבר סופרים מעל לשלושים חללים שהראשון שבהם, באורך פלאי, נטבח ע"י הישמעאלים דווקא ביום הראשון של בין המצרים. כואב.

אבל דווקא מתוך הכאב הבחנתי משום מה בתהליך פלאי של ניסים גלויים אף בימי הסכנה. במשך שלושת השבועות הקשים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, ישנם שעות שבהם שולט 'קטב מרירי', שעות שבהם הצרות והסכנה גוברות. חמש שעות- משעה רביעית עד שעה תשיעית, בשעות זמניות כמובן. בדרך שאינה ניתנת להבנה שכלית, הושגה פעמיים 'הפסקת אש' הומניטרית למשך חמש שעות מהשעה עשר בבוקר ועד לשעה שלוש אחר הצהריים. אינני יודע מי הגה את רעיון הפסקת האש והאם הוא זה שהחליט גם על השעות. דבר אחד אני כן יודע; מהשעה עשר ועד לשעה שלוש, שולט בעולם קטב מרירי. אלו הם בדיוק נמרץ חמשת השעות שבין השעה הרביעית לשעה החמישית בשעות זמניות. והדברים מבהילים בגדלותם, בשעות קשות אלו שבהם ניתנה לשטן הרשות לשחק ברחובותיה של עיר כבתוך שלו, מוריד הקב"ה מעלינו את ההגדרה המפחידה כל כך של 'שעת הסכנה'. ואם זה לא נס, אז מהו נס.

*

לא רבים שמים לב, אך מלחמה נוספת מתרחשת ולא ברחובותיה של עזה, אלא בינותינו, בתוך העורף שנראה חזק ואיתן. אמנים רבים ו'אנשי רוח' השחיזו את כלי מלחמתם וכתבו פוסטים שלמים מלאי ארס והרס כנגד החברה הישראלית וראשיה. הגדילו לעשות כמה קצוצי כנף שהצהירו על בושתם וחרפתם בעצם השתייכותם לעם היהודי ההורג וטובח עוללים בלי רחם. עיתונאי נבוב נוסף המיוחס בשם משפחתו עד למשה רבינו עליו השלום, תקף במילים בוטות את חיילינו מחרפי הנפש המוסרים נפשם כפשוטו ממש למענו ולמען פרנסתו, תחת הכותרת 'הרעים לטייס'.

אין כאן שום דבר חדש, הדברים נאמרו יותר מפעם ואף במצבים קשים ממצבינו עתה. אולי גם אין סיבה לרדת לרזולוציות נמוכות כל כך ולהגיב לדברי בלע הנאמרים ע"י אנשים שלא קראו ולא שנו וכל גדלותם נובעת מיכולתם האגדית לעשות קולות של חיות ולהצחיק אנשים עייפים. אבל דבר אחד בטוח, כדאי לפתוח את הקלפים ולהניחם על השולחן.

קשה להיות נאיבי ולחשוב שהדברים נאמרו רק בשביל עוד כמה דקות של תהילה. התמונות הללו של ילדים רכים שוכבים מפוחמים נטולי דופק, בהחלט מעלות תהיות ושאלות על מוסריות והומניות. צריך גם לומר; יתכן ובהחלט חיילי צבא הגנה לישראל הרגו אזרחים שאינם לוחמים ואף ילדים. אבל דבר אחד ברור- זו בררת המחדל. הרג ראוי לגינוי בכל מקרה ובכל מצב, אך הגנה ראויה לתהילה גם כשהיא על חשבון מצפונם וחייהם של אחרים. גם אם הילד יהיה יהודי קדוש וטהור הוא ייהרג לאלתר כשהוא מעמיד בסכנה מישהו אחר. כשאישה מעוברת והוולד או אפילו הוולדות מעמידים אותה במצב של סכנת חיים, אחת דינם למיתה. גם כשהשכלול הוא שניים מול אחת. דין רודף מלמד אותנו כי הגנה קודמת למוסריות, וחיים קודמים למוות.

כשהברירה היחידה לעצירת ההרג והטבח של ילדים רכים ישראלים (כן, היה הרג וטבח. טילים נפלו והתפוצצו בגני ילדים ובבתים פרטיים סמוך למיטתם של ילדים ותינוקות. העובדה כי בסופו של דבר כולנו בחיים היא עסק שלנו עם בורא עולם, לא עם החמס) היא על ידי הרג אזרחים וילדים מהצד שכנגד -כי מה לעשות אין שם כסף לשכפצ"ים, ילדים זולים יותר- אזי היא מבורכת וראויה לתהילה. צה"ל למי ששכח הם ראשי התיבות של המילים צבא הגנה לישראל ולא של שום דבר אחר.

אז נכון, זו לא הדרך הראשית ולא זה השביל המרכזי. אבל במצב מלחמה, כמו גם בכביש, חייבים קודם כל להיות חכמים ורק אחר כך צודקים.