עשה לך רב וההתבטלות לגדולי הדור - ממשנתו של ראש הישיבה הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל

מאת הגאון רבי יוסף קורלנסקי

נכתב ע"י נכדו הרב הגאון רבי יוסף שלמה קורלנסקי שליט"א - משגיח בישיבת "בית מדרש עליון"

מן היסודות והעיקרים שהשריש לנו א"ז רבינו הגדול מרן רה"י זללה"ה, חזור והשרש, היה החובה של "עשה לך רב", והיה מדגיש שחובה זו לא נאמרה לתלמידים צעירים גרידא אלא לכל אדם בישראל בכל גיל ובכל דרגה שהיא, והיא יסוד לכל קיום התורה בישראל.

דבר בעתו מה טוב ליום היארצייט השלישי לעלותו לגנזי מרומים, לשנות ולשנן מדבריו בענין זה, אשר המה דברים אקטואלים במיוחד בתקופתינו אולי נזכה שמתוך דבריו נזכה ללמוד לקח איך עלינו ליישם את הדברים בכל תהלוכות חיינו, ובזכות כך יתחזק הדבר אצל כולם.

*

התנא באבות (פ"א מ"ו) אומר "עשה לך רב". הוראת התנא "עשה לך רב", נאמרה לכולם, לאו דוקא לתלמידים צעירים ולאלו שעדיין לא למדו מספיק, אלא כל אחד אף שהוא נבון וחכם איש זקן ושבע ימים - עדיין צריך להרגיש שהוא חסר ויש לו עדיין מה ללמוד, והוא צריך לחפש להוסיף ללמוד. ויתירה מכך היה מדגיש ואומר שכל אחד צריך להכניע עצמו לקבל מפי הרב, כי כל אחד לעצמו אף על רוב גדלותו הרי יש לו נגיעות לעצמו,  שעצמו הוא נגיעה הגדולה ביותר, ולכך צריך תמיד להיות מוכן לקבל מפי רב.

ודייק התנא ואמר "עשה לך רב וקנה לך חבר", אצל חבר אמר "קנה לך" - וקנין הוא בכל האמצעים ודרכי ההשתדלות - אך גבי רב לא נאמר "קנה לך רב" אלא "עשה לך רב". למדנו כאן יסוד גדול מאד, והוא, שאם אתה רוצה שיהיה לך לרב, אתה צריך לעשותו לרב, ע"י שתקבל על עצמך שאתה תלמידו. ע"י ההרגשה שאתה נצרך לקבל ממנו, לנהוג בהכנעה לרצות לקבל מפיו - עי"ז נעשה לך לרב. כל זמן שלא מרגישים בכורח של הצורך הגדול לעשותו לרב, להיכנע, לקבל מרותו, כל זמן שאין מרגישים בצורך להיות תלמיד עם אוזן שומעת ולב מקבל השותה בצמא דברי הרב, עדיין לא חשיב שיש לו רב.

ועד כמה החיוב לקבל רב על עצמו, ידוע שרבינו הגר"א שלח לקרוא למגיד שרצה לשמוע ממנו דברי מוסר- ומסתמא היה זה מכלל זה של "עשה לך רב". הרי שכל אחד ואחד, בכל דרגה שהיא, עדיין מוטלת עליו החובה לחפש תמיד להוסיף דעת וחכמה ללמוד ולהתלמד. ושמעתי מראש הישיבה מרן הגאון רבי דוד פוברסקי זצוק"ל על הגר"ז מסלנט, שאחר פטירת רבו הגר"ח מוולאז'ין זי"ע, אף שהיה כבר גדול מאד בתורה ויראת ד', מכל מקום נסע לפוזנא ללמוד מתורתו של הגרע"א באומרו שצריך לקיים דברי חז"ל שאמרו "עשה לך רב"!

להמשך תכנסו כאן:

 

עד כמה הדבר הכרח, יש ללמוד מדברי הגמרא (מכות י', א'), שאמרו "תלמיד שגלה מגלין רבו עמו, שנאמר וחי, עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא", וכתב הרמב"ם (פ"ז מהל' רוצח): "תלמיד שגלה מגלין רבו עמו, שנאמר וחי, עשה לו כדי שיחיה", והוסיף בלשון קדשו עוד יסוד גדול, "וחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא ת"ת כמיתה חשובין". ומו"ר בעל "אור יהל" זצ"ל עורר ללמוד מכאן הערה גדולה מאד, דהנה הלכה זו נקבעה לכל גולה וגולה, אף כשהגלו תלמיד השקוד על תלמודו ועוסק בתורה יומם ולילה בהתמדה עצומה והולך ומתגדל בחכמה יום יום, וגם כי יהיו מזונותיו ופרנסתו מצויה לו שם ברווח גדול, עד שנראה בעינינו שמסודר הוא כל צרכו, ומה חסר לו, ובכל זאת נפסק דינו שחייו כמיתה הם חשובין. וכל זאת למה? משום שהתורה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, אין קץ לידיעת התורה ולעמקותה, ואין גבול לשמחה ועונג שמרגישים בעת לימודה, וכך גם בשאר המעלות הרוחניות תמיד יש מה להוסיף ולקנות בהוספת קניינים ומעלות רוחניות, ויסוד החיים של האדם הוא להיות "למעלה למשכיל", תמיד להיות עולה להוסיף עוד ועוד רוחניות לנפשו. הדרך הזו היא כל החיים האמיתיים, ורק היא אשר תביאהו למצב של "למען סור משאול מטה". לכך אם הוא מחסר ומפסיד מהעלייה האפשרית לו - הרי שבחלק זה נחשב כ"מת".

כל אחד צריך להכניע עצמו לקבל מפי הרב, כי כל אחד לעצמו אף על רוב גדלותו הרי יש לו נגיעות לעצמו, שעצמו הוא נגיעה הגדולה ביותר, ולכך צריך תמיד להיות מוכן לקבל מפי רב, וכ"ש בשנות העלייה, בשנות הבחרות, צריך לקבל מפי רב, הן בתורה, הן ביראת שמים ובתפילה, וכל זה הוא מן היסודות להצלחה שיוכל לילך בטח בדרך הישר והטוב.

וכן היה רגיל להביא את דברי הרמב"ם שכתב בהלכות תלמוד תורה [פ"ו ה"ט] דברי תורה נמשלו כמים שנאמר הוי כל צמא לכו למים, לומר לך מה מים אינם מתכנסין במקום מדרון אלא נזחלין מעליו ומתקבצין במקום אשבורן כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו כו'. הנה הזכיר הרמב"ם ב' חלקים גסי הרוח וגבהי לב, גסי הרוח הם אלו שמוצאים גאוותם לחוץ הם הנקראים גסי הרוח, אך יש כאלו שיש להם שכל ולא יוציאו מידתם לחוץ, אלא שבתוך לבם בינם לבין עצמם גבהי לב המה, לכן הזכיר הרמב"ם ב' חלקים ובשניהם אין ד"ת נמצאים, כי תורה נמצאת רק אצל מי שמקיים בעצמו "עשה לך רב" תמיד מרגיש שיש לו עדיין מה לקבל מעולם אינו בטוח בעצמו, ומוסיף תמיד להתאבק בעפר רגלי החכמים, וגבה לב הרי מחזיק עצמו לחכם ובטוח תמיד בדעתו ובצדקת דרכו והוא היפך המתאבק בעפר רגלי החכמים לכן לא תשכון אצלו התורה.

*

והיו הדברים נאים כשהם יוצאים מפי עושיהם, כאשר הוא זללה"ה בכל מהותו ועצמותו היה כל ימיו "תלמיד" לרבותיו, כבן ארבע-עשרה שנים בלבד היה זקני מרן רה"י רמ"י בעת שהגיע לישיבת רמיילס שבוילנא, אך בנפשו - מבוגר בהרבה מבני גילו. כל שאיפותיו ומעייניו היו אך ורק איך לקבל תורה ולעשותה קנין בנפשו. במיוחד דבק במורו ורבו הגאון האדיר רבי שלמה היימן זצ"ל, כאשר הוא עושה אוזנו כאפרכסת לכל הגה היוצא מפיו, ובכל שנות שהותו בישיבה הקפיד שלא להחסיר שום שיעור מרבו המובהק כפי ששמענו מפיו - "גם בימים בהם התכוננתי לנסיעתי לארץ ישראל, לא ביטלתי כל הזדמנות לדלות ממעיינו של הרב'ה, שמעתי ממנו שיעורים גם ביום האחרון בו שהיתי בוילנא, עד שיצאתי לדרכי לארץ הקודש". ואף לאחר שעזב את רמיילס, מבקש היה מחבריו שבישיבה שישגרו לו בכתב את תוכן שיעורי רבו.

הוא לא הסתפק בשמיעת השיעור מרבו, אלא טרח ויגע "לקנות" את השיעור בנפשו - "היינו תמיד מקפידים לחזור על השיעור, מלבנים ומבררים את עומק כוונת הרב'ה, עד שהיינו חוזרים אפילו על הביטוי המדוייק כפי שהרב'ה התבטא בשיעור" - סיפר מרן רה"י.

בהזדמנות אחרת, ביאר טעמה של היראה מרבותיו: "הייתי מביט על ראשי הישיבה שלי, ממש באימה וביראה... אף שלא היו זקנים - הם היו בערך בגיל ארבעים-חמישים לחייהם... ובפרט הרב'ה... ההרגשה שלי היתה שאני עומד לפני מלאך אלקים! גם הוא לא היה זקן, אבל ידעתי שממנו אני 'מקבל' והוא זה ש'נותן' לי את חיי הרוחניים... הבנתי שכך צריך להיות!"

באחד השיעורים שמסר מרן רה"י רמ"י בערוב ימיו (בשנת תשס"ה), תירץ קושיא אחת, ותוך כדי כך התברר כי כיון לדברי הרשב"א. התפשטה על פניו נהרה של שמחה, כשהוא מבאר לתלמידיו פשרה של שמחה זו: "אני שמח עכשיו, כי נוכחתי לדעת כי גם בחלוף שבעים שנה עדיין נטוע בי היסוד שייסד בי הרב'ה זכרונו לברכה, איך מבינים מהלך של גמרא בסברא ישרה... אני מרגיש שגם עתה עדיין ממשיך הרב'ה להשפיע עלי מתורתו ודרכי לימודו...

ועד כדי הפלגה היה הזהירות כבוד רבו שסח מרן רמ"י לחתנו אאמו"ר הגר"ב קורלנסקי זצ"ל ואמר לו: פעמים אומר אני בשיעור לתלמידים מדברי הרב'ה מבלי הזכרת שמו, כי היום התלמידים רגילים לשאול ולהתווכח על כל דבר, ואין זה מדרך הכבוד שיתווכחו על דברי הרב'ה זצ"ל. והוסיף מקור לזה ממסכת בבא קמא (דף י"ב ע"א) "לבתר דנפק (רב נחמן), אמר להו עולא (ליושבין לפניו), הכי אמר רבי אלעזר גובין אפילו מיתמי, אמר ר"נ אשתמטין עולא". הנה מה שהשתמט עולא ולא אמר האמת לר"נ, משום שהיה חושש שאינו לפי מדת דרך ארץ להתריס נגד חכם, וחשש שר"נ יפגע בכבוד ר"א, ויבוא הדבר לידי הקפדה, והוי בכלל הני תלת מילי דשרו לשנות (כמו שכתב כ"ז מרן החזו"א בס' "אמונה ובטחון" פרק ד' אות י"ג, ע"ש).

ויש בזה עוד הרבה עובדות והנהגות מופלאות איך שחש והרגיש כך כלפי כל רבותיו, מרן בעל החזון איש ומרן בעל האבן האזל ורבותיו בישיבת חברון. שתורתם, דרכיהם, הנהגותיהם עמדו לנגדו, מהם הרגיש שממשיך ויונק כל ימי חייו.

ועם כל הדביקות הזו ברבותיו נוחי עדן הוסיף וקיבל על עצמו מרותם והכנעתם של גדולי הדור בדורות שאחריהם בהתבטלות גמורה, ועמד בפרץ בעוז נגד כל אותם שערערו על הוראתם והנהגתם.

היה עומד על גודל החיוב וההכרח בעשיית רב, ומה גדולה הסכנה למי שחסר לו רב והוא נהיה ראש לעצמו. "איתא במדרש (דברים רבה פ"א פ"ו): "א"ר סימון למה הדבר דומה, לתלמיד שהיה מהלך עם רבו וראה גחלת מושלכת, סבור שהיא אבן טובה נטל אותה ונכווה, לאחר ימים היה מהלך עם רבו וראה אבן טובה, היה סבור שהיא גחלת והיה מתיירא ליגע בה, א"ל רבו טול אותה - אבן טובה היא". זוהי ההגדרה של "רב". שללא הוראתו והכוונתו מחליפים בין גחלת בוערת לחשוב שהיא מרגלית טובה, והרב מבהיר ומכוון שלא יטול גחלת זו, שלא יתנהג בדרך שרוצה לנהוג, שלא ילמד באופן שהוא מבין, כדי שלא יבער לו ח"ו. הרב פוקח עיניו להראותו מהי הדרך ילך בה להשיג תורה וירא"ש, ואיזו הדרך שלא ילך בה. זוהי המעלה של "רב".

"והנה בטבע האדם הוא בהיפוך. האדם מצד עצמו חפץ הוא לפרוק עול, להסיר מעליו מרות אחרים, פעמים מפני אהבת המנוחה - שאין חפץ בעבודה ובעמל אשר הרב מחייב, ופעמים מסיבת מידות רעות, שמתחיל להרגיש וכי קטן אני שצריך שיאמרו לי מה לעשות ואיך לעשות, הלא למדן גדול הנני כבר ב"ה! ומידותיו מטעות אותו שישכח לגמרי מהו תפקידו, איך צריך לעלות ולהצליח, ומתוך כך אינו מחפש "רב" ומאבד את הדרגה של ביקוש האמת.

הנה גם זאת לימדונו חז"ל כי גדולי התורה הם "עיני העדה", הם העיניים שמכח ראייתם הולך ומתנהל כלל ישראל, ואם ח"ו העם לא יילך אחריהם הרי נופלים למים אש וקוצים. והדבר מפורש במקרא (ויקרא ד', י"ג) "ואם מעיני העדה יהיה לשגגה", במי איירי הפסוק שקראם "עיני העדה", בסנהדרין גדולי ישראל שישבו בלשכת הגזית - הם העיניים לכלל ישראל. ואם כך הרי צריך לחפש לשמוע ולדעת שכל דבר מדבריהם הוא כדי לקיים, ועל פי דבריהם צריך לחיות. זהו המעלה של "עשה לך רב", וזהו יסוד היסודות של עלייה בגדלות בתורה ובכל דרכי החיים.

וכמה גדול הכאב על ערעור סמכותם של גדולי הדור, הרמב"ם בהל' ממרים פ"א ה"א כתב בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר התורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנא' על פי התורה אשר יורוך, זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהם. ושם בהלכה ב', אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבע"פ, ואחד דברים שלמדים מפי דעתם וכו', ואחד דברים שעשאום סיג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה, והן הגזירות והתקנות והמנהגות.

לומדים אנו ברמב"ם שכל עניני סייג ותקנות, שבי"ד הגדול עושה אותם לאותה שעה, הכל הוא תורה, ולכן מה גדול הכאב שמערערים את הסמכות של הנהגת הציבור שצריכה להיות על פי דעת תורה צרופה, כי עיקר השמירה של הכלל ישראל היא בעניני דעות, שבזה אי אפשר להכריע אלא רק אותם היחידים שמסרו כל חייהם לעמל התורה ולתיקון המידות.

והמשיך בדבריו ואמר: ואם יאמרו שההכרעה היתה נתונה רק בידי בי"ד הגדול שבלשכת הגזית, ואחר החורבן נתבטלה הלכה זו, אין הדבר כן, אלא גדולי התורה שזכו ביגיעת התורה שהם יהיו מאורי הדור הם בבחינת בי"ד הגדול שבלשכת הגזית.

ואם כך פורצת האנחה הגדולה, אוי! אוי! תורה תורה חגרי שק, איך באים ח"ו להחריב את קיום התורה המקיימת את הבריאה ואת הכלל ישראל כמשאחז"ל אני חומה זו תורה, ושדי כמגדלות אלו תלמידי חכמים, שהם מקיימים את הבריאה בתורתם והם מניקים את העם. וכמגדלות - שהם צופים למרחוק כמגדל, ומאירים את הדרך.

וכאבו הגדול על זלזול בכבודם של גדולי הדור נבע הן מצד כבוד התורה, והן מצד חרדתו על חורבן הכלל ישראל כפי שהביע בדבריו שזלזול בכבוד תלמידי חכמים הוא חורבן העולם  וכה היו דבריו חוצבים להבות אש: איך לא מפחדים מההלכה המבוארת בסוגיא בסנהדרין וברמב"ם וברבינו יונה (ש"ג, קמח) שענין זלזול ת"ח הוא חורבן העולם. וז"ל שם: כי הדבר ידוע כי מדרכי השי"ת, להודיע בכל מבטא שפתיים ובכל אשר ירמזון עיניים ובכל הנהגה ופועל ידים, כי יסוד לנפש האדם וצבי עדיו והטוב והעיקר והיקר אשר בו, עבודת השי"ת ויראתו ותורתו, כי זה כל האדם, ודבר זה כבוד השי"ת. והמבזים לת"ח ויראתו, מבטלים הידיעה הזאת ומראים ההפך בהנהגתם, וכאילו אומרים כי אין העבודה עיקר, וכי שורש דבר נמצא מבלי עבודת השי"ת, והם מחללים את התורה... הלא הדבר ידוע, כי אין העבודה מתקיימת, בלתי ע"י לומדי התורה אשר יהגו בה יומם ולילה, כי הם יורו דעה ויודעי בינה לעיתים לדעת מה יעשה ישראל, והם יעמידוה בישראל לבלתי תשכח מפי זרעם. ובמקום שאין עוסקי תורה, ירבו המכשולים וישר באדם אין, על כן יכבדו עבדי השי"ת את חכמי התורה, לכבוד השי"ת".

מדבריו החוצבים להבות אש של רבינו יונה, למדנו הלכה, שללא תורה אין ישרות, ורבו המכשולים - כל העבודה אינה מתקיימת אלא ע"י לומדי התורה אשר הם הם שיעמידוה בישראל. וא"כ אם אנחנו רואים כאלו שבמעשיהם ודיבוריהם מבזים תלמידי חכמים, הרי אף שיאמרו שכוונתם לטובה והם יפעלו ויעשו לחיזוק התורה והרמת קרנה בישראל, הנה התורה הק' מכחישתם וברור לנו שמהם וממעשיהם לא תצא הרמת קרן התורה וקרן חכמי התורה, אלא להיפך ח"ו.

וממשיך שם רבינו יונה (סי' ק"ס): "וענין שונאי ד' נמצא לפעמים גם באנשים שהם עושים המצווה ונזהרים מכל עבירה במעשה ולשון, אם נפשם רעה, ובקרב לבם יקשה להם כאשר חבריהם עוסקים בתורה... וכן האנשים אשר עינם צרה בכבוד ת"ח הישרים והצדיקים, ושונאים עטרת תפארתם וכו'".

דבריו אלו של רבינו יונה אינם ידועים מספיק. לפעמים רואים כאלה הלומדים ומתפללים ועוסקים בתורה ומצוות, ואעפ"כ אינם יכולים לסבול כבוד עטרת תפארתם של ת"ח, עד כדי שנאה. פוסק רבינו יונה כי הם - ח"ו - בכלל האנשים הנקראים שונאי ד'!

והפליג רבינו בהערכה שהיתה בימים ההם לגדולי תורה, על הציות המוחלט לדבריהם ומעמדם הבלתי ניתן לערעור – אף אם היו צעירים לימים, מה שכל כך חסר לנו כיום…

והתלמידים שזכו להתאבק ולקבל תורה ממרן רה"י זצ"ל, ראו שלא רק נאה דורש היה אלא נאה מקיים, וגם בימי זקנותו המופלגים, עם היותו נושא משא העם כאחד מגדולי ישראל, נהג כבוד מופלג בגדולי ישראל, כשהיו נבחנים אצלו מבחן חדשי בני השיעור של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שליט"א היה דורש מהם לידע מה אמרו להם בשיעור, והיה מרבה לדבר בשבחו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שליט"א שיידעו איזה זכות גדול יש להם ללמוד אצל אדם גדול זה.

באחד השיחים אמר לפני התלמידים: אני מכיר את הגראי"ל שליט"א הרבה שנים וגם הכרתי את מרן החזו"א זצ"ל ואפשר לומר שהוא ממש מעין החזון איש. ראיתי כבר אז מיד שהכרתי אותו את אגיזונטע דעה ממש מעין חזון איש.

וביותר היה הדבר מפליא ההערכה והכבוד כלפי תלמידו הגדול מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א וכה מציין אחד התלמידים: בשנת תשס"ז סיים רבינו לקראת סוף החורף מסכת גיטין שלמדו במשך שנה וחצי בשיעורי העיון, ובשבועות שנותרו עד סוף הזמן לימד בשיעור מסכת שביעית עם פירוש הר"ש (כיון שהיה חצי שנה לפני שנת השמיטה, וכפי שכבר הזכרנו היה נוהג תמיד ללמוד ברבים מסכת זו עם בוא שנת השמיטה) והיה לימודו קבוע עם הספר "דרך אמונה" למרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, וכל פעם בשיעור שהיה לומד מתוך הספר היה אומר בכבוד ובחיבה "אומר רבי חיים", וכמה השפעה גדולה היה בזה על התלמידים לראות את הרבי מכבד את התלמיד. כבוד התורה!