"רוח ממללא"

מאת מנחם מן

עם פתיחת מושב הקיץ של הכנסת, הכריז אחד מהחברים החרדיים במליאה, כי על הפרק עומדות כעת שלושים (!) הצעות חוק 'אנטי דתיות'. לכאורה היה נראה, כי לנו האזרחים הפשוטים אין את הכח והיכולת לשנות דבר או להועיל במשהו. וזו הטעות. קראו קצת על מעלת התפילה:

הגאון רבי אליהו מווילנא חשקה נפשו לעלות לארץ ישראל ולהשתקע בה. השכם וערב היה משמיע באוזני תלמידיו את גדלות מצוות ישוב הארץ. תלמידו הגדול רבי מנחם מנדל משיקלוב לקח את דברי רבו כמטרת חייו והקים את קבוצת "מבקשי ארץ ישראל". תלמידי חכמים שרפים ומלאכים השקועים אך ורק בד' אמות של הלכה, יראת ה' היא אוצרם אשר מאווים וחשקם האמיתי היה  לזכות במצוות יישוב הארץ. לר' מנחם מנדל זה תלמיד היה ושמו ר' ישעיה ברדקי. כרבו כן הוא, אש קודש רותח תמיד במילי דאורייתא ושואף ובמקש תדיר את ארץ האבות. והנה, זכות נפלה בחלקו ושמועה גונבה לאוזניו כי ישנה אניית מסע המפליגה לארץ ישראל ויוכל הוא להצטרף אליה תמורת סכום הגון ומכובד. ר' ישעיה לא היסס ואף שילש את הסכום בכדי שיזכה להעלות עמו לסיפון את בנו וביתו הבוגרים. שמחה עצומה אפפה את שלושת הנוסעים ורוח של קדושה וטהרה ריצדה כהילה סביבותיהם. במהלך ההפלגה חידד ר' ישעיה באוזני בנו וביתו את מהות המצווה ואת הזכות הגדולה שנפלה בחלקם. הרגשתם דמתה לשעת נעילה ביום הכיפורים, כיסופין וחשקת ה' פיעמו בליבם הטהור. ובהגיעם סמוך ונראה לחופי העיר חיפה החלה מנשבת רוח עזה וסוערת וגרמה לגלי הים להעפיל אל על ולנתץ בחזקה את דפנות הסיפון. האוניה חישבה להישבר ומשעשתה זאת נזרקו כל נוסעיה למצולות ים. גלי הים הגבוהים וחלקי העץ הפזורים הקשו על השוחים במלאכתם ולאחר מאמצים כבירים התאחד הרבי עם בנו וביתו ביקשם כי יחזיקו בו היטב ולא יעזבוהו אף לא לרגע אחד. תשוקת המצווה העצומה הכניסה כוחות אימתניים בגופו של האב וכשכולם סביבם טובעים במצולות מחוסר כוח ויציבות חתר ר' ישעיה בכל כוחו כשעיניו לא משות לרגע מהחוף הקרב. רוחות וגלים צלח האב במסעו כשלפתע הרגיש כי כוחותיו בל עמו ופעימות ליבו כבר אינם כסדרם. הבין האב כי כעת מוטלת לפניו הקשה שבבחירות ועליו לוותר על אחד מילדיו. בכיותיהם העזות של בנו וביתו רק הכבידו על כושר שיפוטו כשנזכר בדברי הגמרא המכריעה בדיוק במצבים כאלו רח"ל. "הבן עדיף" שינן האב לעצמו את דברי חז"ל "איש מחויב במצוות ואין האישה חייבת, יש להציל את הבן ולנטוש את הבת" הכריע האב. וכך, כשליבו לא עומד בשאת הייסורים שבהחלטה הגורלית פנה האב המותש אל בתו וברר בקפידה את מילותיו האחרונות ליחידה שבבנותיו: "בתי היקרה יהיה ה' עמך, אינני יכול יותר ועלי לנטוש אותך לחסדי הים ולגליו. סלחי לי בתי, שאי תפילה והיי שלום" וכשדמעות בעיניו שחרר האב את אחיזתו מבתו והיא החלה צוללת במצולות.

אלא שברגעיה האחרונים אחזה הילדה בכל כוחה בעקבו של האב הרימה ראשה מגלי הים וזעקה: "אבל אתה אבי, אל תעזבני!" מילותיה הישירות של בתו נסכו כוחות חדשים בגופו של האב והוא שב ותפס בביתו שוחה ללא כוח לחוף הים, נלחם בגליו ומנצחם. וכשהגיעו השלושה לחוף מבטחים צנח האב על החול והתמוטט.

"בתי" פנה ר' ישעיה לילדתו לאחר שהתאושש "דעי לך, כוחות לא היו לי ואף לא במחסני ליבי. אלא כשצעקת והזכרת לי כי אני הוא המשענת ואני הוא האב, נכנסו כוחות מיוחדים בגופי ונשאתיך אל החוף" - וכשדמעות בעיניו המשיך האב - "מעתה דעי לך בתי, בכל פעם כשתרצי לבקש משהו מבורא העולם וכשתתפללי אליו ממעמקי לב. תמיד תמיד תזעקי: אתה אבי ואין לי אף מושיע. כי כשאבא שומע תפילה כזאת, הוא עונה מיד".

ג.

צוואתו של תלמיד תלמידו של הגר"א אינה רק לבתו או למשפחתו. ייסורי הנפש החותכים שעבר הם אלו שגילו לו את רז התפילה. אין כאן דברי קבלה או הלכה. יש כאן דברים היוצאים מלב שבור, לב של אב שנאלץ לנטוש את בתו ולאבדה. דווקא בזמנים כאלו בהם קמים עלינו אויבים ולא מבחוץ. דווקא עתה מוטלת עלינו החובה ביתר שאת לתפוס את מצוות התפילה ולחזקה. להתמיד בזמניה ובדקדוקיה.  ונזכה בעז"ה להחיש גואל ולהיוושע.