לרגל כ"ה אדר, יום הולדתה של הרבנית חי' מושקא ע"ה. (אלי וולף)
התפלה בשעה 9:30 בבוקר בזאל הקטן, היתה בעיקרה רק של התמימים.
[אנ"ש שעובדים בעבודה כל שהיא, כבר השכימו ויצאו לעבודת היום לפני השעה 9:30, אנ"ש שלא עובדים – יגיעו ל770 רק בשעה 12:00... ומנין-שחרית של 9:30 - הוא רק של תלמידי התמימים].
פעמיים בשבוע, בכל שני וחמישי, הרבי היה הגיע למנין הזה בשעה 10:00, לשמוע איתם יחד את קריאת-התורה. רק הרבי והתמימים נמצאים שם.
הרבי עומד על מקומו סמוך לפתח הזאל, מקשיב לקריאה של 'כהן' ושל 'לוי', הוא עולה לתורה ל'שלישי', ממתין ליד בימת הקריאה עד לאחר אמירת ה'חצי-קדיש' -
ולאחר החצי קדיש, לאחר שהרבי היה שב למקומו, מה היה עושה הרבי במשך הדקות הספורות עד שספר-התורה היה חוזר אל ארון-הקודש, הדקות בהם המנין מתפלל "אשרי"-"ובא לציון" -
וזה בקביעות, פעמיים בכל שבוע, לעיניהם של התמימים –
הוא בחר לומר בפניהם את הקאפיטל תהלים שלו, ואת הקאפיטל תהלים של הרבנית.
הלא דבר הוא!
הרי כל מה שהיה הרבי בוחר לעשות באותם רגעים - זה היה ברור שכך צריך להיות. הוא יכול היה ללמוד תניא, לומר שיעור חת"ת, ללמוד היום יום, לומר פרקים מתהלים היומי, ללמוד משניות, פסוקים מהנביא - מה שהוא היה עושה, היה מתאים.
אך מכל האפשרויות - הרבי בחר לומר באותם רגעים שהוא עומד עם התמימים, את הקאפיטל שלו, ואת הקאפיטל של הרבנית.
היום זה נקרא "הדרכה בזוגיות"...
תמימים, תלמדו לעתיד. תראו כיצד מתנהג בעל מסור ומעריך. זה מה שאני עושה כעת - אני אומר את פרקי התהלים שלי ושל רעייתי.
יש להאריך בזה, אבל הנקודה ברורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.