מה מחשבתו של חסיד לפני אמירת "מודה אני" - המשיחיסטים מביאים ראיה מויזניץ מדוע לומר 'יחי אדוננו' לפני מודה אני

ישנם בקרב חסידי חב"ד רבים שנוהגים להקדים בהשקמת הבוקר ולומר "יחי אדוננו" עוד לפני אמירת "מודה אני". מבלי להכנס לפולמוס הדברים, גולש חרוץ שיגר למערכת חב"ד אינפו שו"ת בתורה וחסידות שיצא לאור עבור ילדי תלמוד תורה ויז'ניץ באלעד ● ובכן, מה נהוג אצל חסידי ויז'ניץ לחשוב לפני אמירת "מודה אני"? ● לסיפור המלא

ל שבט התשע"ג (10.02.2013)

ישנם בקרב חסידי חב"ד רבים שנוהגים להקדים בהשקמת הבוקר ולומר "יחי אדוננו" עוד לפני אמירת "מודה אני". מבלי להכנס לפולמוס הדברים, גולש חרוץ שיגר למערכת חב"ד אינפו שו"ת בתורה וחסידות שיצא לאור עבור ילדי תלמוד תורה ויז'ניץ באלעד.

בשו"ת המיוחד מובא השאלה "מה צריכה להיות מחשבתו הראשונה של חסיד ויז'ניץ, כשהוא משכים בבוקר, 'עוד לפני שהוא אומר מודה אני'?"

התשובה: "מה אני הולך לעשות היום בשביל כבוד שמים ו...כבוד בית ויז'ניץ".

האתר המשיחיסטי 'חב"ד אינפו' מגיש קטעים מתוך מאמר מאלף של הרב חיים לוי יצחק גינזבורג על המנהג לומר "יחי אדוננו" קודם לאמירת "מודה אני", באדיבות השבועון "בית משיח":

מהו פירושו הפנימי של ה"מודה אני" – כפי שכתוב בלקוטי-תורה, ש"מודה" הוא כמו "מודים חכמים לרבי מאיר" – שישנה לפני כן מחלוקת ואחד הצדדים מודה לזולתו. כך בנדון דידן, ישנה כביכול, כמו "מחלוקת" בין האדם לבין הקב"ה, והאדם מודה להקב"ה: האדם, בדעת תחתון, רואה ומרגיש בעיקר את ה"אני" ואת מציאות העולם, והוא חושב שהעולם נברא "יש מאין".

ואילו הקב"ה סבור, בדעת עליון, שהמציאות האמיתית אינה אלא הוא יתברך, וכל מציאות העולם אינה אלא מציאות של שקר. כ"נהרות המכזבין" שמאחר שבכל רגע עלולים להתבטל, וסוף סוף יתבטלו, הרי גם כעת כל מציאותם אינה מציאות אמיתית כלל. וזהו ה"מודה אני" של יהודי. מיד כשיהודי פוקח את עיניו ורואה את מציאות העולם, עוד לפני שהתחיל לחשוב בכלל, מיד כשישנה עצם מציאותו, הוא מודה להקב"ה.

ולכן (ראה שיחת ש"פ תשא תשנ"ב סי"א וש"פ ויקהל-שקלים שם ס"ט) אומרים "מודה אני" ולא "אני מודה" – שהרי לכאורה קודם כל ישנה עצם מציאותו, "אני", ורק לאחר מכן הוא מודה. אלא שמיד כשמרגיש את עצם מציאותו הוא כבר מודה, שכן הודאה זו נובעת מעצם מציאותו. ומה הוא מודה – שמה שהוא רואה עם פקיחת עיניו אינה המציאות האמיתית.

האמת היא כדעת עליון, שהמציאות האמיתית אינה אלא אלוקות. וזהו היסוד לעבודתו של יהודי במשך כל היום. זה נותן לו כוח לעבוד ולהצליח לעשות את העולם דירה לו יתברך. העובדה שלפני הכל, לפני שהוא ניגש בכלל להתמודד ולעסוק עם מציאות העולם שלו ושל סביבתו לעשות אותם "כלים" לאלוקות, הוא מכיר ויודע שהמציאות האמיתית אינה אלא אלוקות. וממילא לא ייתכן ששום דבר בעולם יפריע לו למלא את הכוונה האלוקית.

את כל זה ידעו חסידים תמיד – אבל בדבר-מלכות, תורתו המופלאה של הרבי מלך המשיח שליט"א, שהיא התחלת ה"תורה חדשה מאתי תצא" (ראה שיחת ש"פ תזו"מ תנש"א), מש"פ תולדות תשנ"ב, ישנו חידוש נפלא ביותר, שיש עוד דבר עיקרי ביותר עוד לפני ה"מודה אני"!

הרבי מסביר שם שה"מודה אני" קאי על ה"יחידה שבנפש", שזהו רק אחד מה"חמשה שמות שנקראו לה", לעצם הנשמה. אבל עוד לפני כן ישנו "כשניעור משנתו", שזהו התגלות עצם הנשמה שלמעלה גם מ"יחידה", שזוהי עצם המציאות של יהודי. "מודה אני" הוא כבר תנועה של דיבור (או אפילו מחשבה) שבאה אחרי עצם מציאותו. אך עוד לפני כן ישנה ההתגלות של עצם מציאותו, ורק העצם, בכך שניעור משנתו, וכבר בנשימת האוויר הוא מרגיש מיד, עוד לפני ה"מודה אני", את עצם הנשמה, שהיהודי הוא דבר אחד עם הקב"ה.

והרבי ממשיך ואומר שזהו גם עיקר עניינו של משיח – נוסף למה שמבואר תמיד שמשיח הוא "יחידה הכללית", יש להוסיף ולתקן שעיקר עניינו של משיח הוא עצם הנשמה שלמעלה גם מיחידה. כי יחידה היא כבר תנועה של ביטול ומסירות נפש, אך עוד לפני כן ישנו עצם הנשמה, שהוא עצם נקודת ההתקשרות של יהודי עם הקב"ה, עוד לפני שעשה איזו שהיא תנועה של מחשבה או דיבור כלשהו.

וזהו עיקר עניינו של משיח – התגלות עצם הנשמה. אותו "עצם" שלמעלה מכל תואר וגדר. עד שאי-אפשר לומר עליו אפילו "עצמות ומהות", כיוון שגם זה הוא תואר וגדר מסוים, ואילו הקב"ה עצמו הוא למעלה גם מזה. עד שאי-אפשר לומר עליו אלא שהוא "נמצא". ובאמת אי-אפשר לומר עליו גם זאת שהוא "מציאות", "ענין" או "דבר" - כיוון שגם במילים אלו יש תוכן וגדר מסוים.

ורק מפני שמוכרחים להשתמש בביטוי מסוים, כיוון שרוצים לדבר אודותיו, משתמשים בלשון "מצוי". ועל זה נאמר "מצאתי דוד עבדי" – על ה"עצם" של נשמת משיח, שלמעלה מכל תואר וגדר, גם מבחינת 'יחידה' הכללית. ורק לאחרי זה, "בשמן קדשי משחתיו". ש"שמן" מורה על בחינת ה'יחידה הכללית' שבנשמת משיח, שחודרת בכל ענייניו, בדוגמת השמן שמפעפע בכל דבר. וזהו אמיתת הענין דביאת המשיח, שהעצם (ולא רק ה"יחידה") של ישראל הוא בהתגלות בפועל ממש.

וממשיך הרבי ואומר, שכיוון שכל מה שיהיה בזמן הגאולה נעשה על ידי עבודתנו בזמן הגלות, מובן שגם עניין זה, גילוי עצם הנשמה, צריך להיעשות על ידינו עתה. למרות שמדובר כאן על ה"עצם" שלמעלה מכל פעולה – גם הוא צריך להתגלות ע"י העבודה שלנו.

והיינו לא רק שתהי' אצלו התמסרות מוחלטת אל ה', כמו ה"מודה אני". שהרי גם "מודה אני" הוא דיבור מסוים, וכל דיבור או מחשבה או כל תנועה שהיא, נחשבים כבר "יציאה מן העצם" ולא ה"עצם" עצמו. אלא עוד לפני ה"מודה אני" ועוד לפני שמתחיל לחשוב, צריך לגלות את עצם המציאות של נשמת היהודי שהיא בטלה אל ה' ומאוחדת עמו בעצם מציאותה. אותה צריך לגלות. וכתוצאה מהתגלות עצם הנשמה, נעשים אחר כך כל ענייניו של היהודי, ואפילו פעולותיו של הגוף הגשמי, חדורים באלקות, בהתאם לגילוי זה של עצם הנשמה.

וכיצד מגלים את העצם, אומר הרבי, והרי כל תנועה איזו שהיא תהי' כבר "יציאה מן העצם" – ע"י שמרגיש בנשימת האוויר, מיד כשניעור משנתו, עוד לפני שהתחיל לזוז או לחשוב, את עצם הנשמה. את עצם ההתקשרות עם הקב"ה. וזה בא לידי ביטוי, אומר הרבי, בכך שעוד לפני שחשב משהו או דיבר משהו, הרי הוא נושם "אוויר של משיח", ומרגיש את עצם מציאותו של משיח.

וזהו "כל ימי חייך - להביא לימות המשיח": שעצם החיות שלו בכל רגע ורגע, הן ביום והן בלילה, הן ער והן ישן, הוא בהבאת ימות המשיח. כלומר, לא רק בשעה שחושב ומדבר ועושה פעולות להבאת המשיח, אלא עצם חיותו ("חייך") הוא "להביא לימות המשיח". ולכן מיד כשניעור משנתו, עוד לפני "מודה אני", מרגיש בנשימת האוויר, "אוויר של משיח", שהוא העצם של משיח.

והרבי ממשיך ומבאר, שעוד לפני שמרגיש את "אורו של משיח", שזוהי התגלותו של משיח לעיני כל, ופעולותיו בעולם להביא את הגאולה ולגלות אלקות וכו' - עוד לפני כן הוא מרגיש ונושם באוויר את התגלות עצם מציאותו של משיח. "מציאות שקיימת גם לפני זה למלכות", אבל קודם היא הייתה באופן "כגון רבינו הקדוש", ועתה מציאות זו מתגלה בתור מלך המשיח. וזהו ה"אוויר של משיח" שהוא נושם עוד לפני ה"מודה אני" – הוא נושם באוויר את עצם מציאותו של המלך המשיח (נשים לב, עדיין לא מדובר על התגלותו לעיני כל. זה בא רק אחר כך!), שלפני כן הי' ידוע "כגון רבינו הקדוש" (בתור רבי, ועתה הוא מתגלה) בתור מלך המשיח! ורק לאחרי התגלות עצם מציאותו של משיח, שזהו ה"אוויר" שנעלה באין ערוך מ"אורו של משיח" – רק אז, אחרי זה ועל ידי זה, מתחילה ההתגלות לעין כל על-ידי פעולותיו, "אורו של משיח". כי עיקר החידוש של משיח הוא העצם שלו, "התגלות עצם מציאותו בתור מלך המשיח", שלמעלה מהיותו "יחידה הכללית" ולמעלה מהתגלותו לעין כל על ידי פעולותיו. ואת זה נושם יהודי, את ה"אוויר של משיח", עוד לפני ה"מודה אני".

והרבי ממשיך ואומר שהתגלות זו של עצם מציאותו של משיח היא היא תוכן ההכרזה "יחי אדוני המלך דוד לעולם" - "שתוכנה של הכרזה זו, היא התגלות עצם מציאותו של משיח, ולאחרי זה ועל ידי זה באה התגלותו לעין כל על ידי פעולותיו".

[על-פי שיחה זו, יש שנהגו בשנים האחרונות להקדים וגם לומר "יחי אדוננו" עוד לפני "מודה אני". שהרי הרבי שליט"א מבאר, כנ"ל, ש"מודה אני" קאי על ה"יחידה שבנפש", אבל עוד לפני כן ישנה נשימת "אוויר של משיח", המורה על עצם מציאותו, עצם הנשמה שלמעלה גם מ"יחידה". והתגלות העצם היא על ידי הכרזת "יחי אדוני המלך דוד לעולם", שתוכנה הוא התגלות עצם מציאותו של משיח. ועל ידי זה ולאחרי זה באה התגלותו לעין כל על ידי פעולותיו בעולם. נמצא ש"יחי" הוא לפני "מודה אני", כי "יחי" הוא ה"עצם" שאפילו לפני "יחידה הכללית"].

שזה בא בהמשך לדברי הרבי בש"פ וירא שעתה כבר סרו כל המניעות ועיכובים. ועצם מציאותו של המלך המשיח כבר נמצאת בגילוי. ועל כך מוסיף כאן שזהו העיקר (ה"עצם") של ביאת המשיח - התגלות עצם מציאותו בתור משיח, עוד לפני התגלותו לעיני כל בגאולה, וזה הרי כבר הי'. והתגלות זו של עצם מציאותו היא הסיבה וההתחלה לכל מה שבא לאחר מכן על ידי זה. ולכן את זה עלינו לנשום כל הזמן באוויר – את התגלות עצם מציאותו של משיח המתבטאת ב"יחי", לפני הכל, אחרי הכל, ובמשך כל הזמן. וכפי שמוסיף בהערה שגם בזמן השינה זה נמצא בו, אלא שכיוון שישן אינו מרגיש זאת, אבל מיד שניעור משנתו מרגיש זאת בנשימת האוויר. וזה מה שמביא את כל ההמשך, את התגלות הרבי שליט"א מלך המשיח לעיני כל ופעולותיו בעולם בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!