במאמר
קצר זה לא אדבר רק על יהדות מרוקו בלבד. אלא אעסוק ביהדות צפון אפריקה, מה
שנקרא בשפת רבותינו יהדות אמ"ת (אמ"ת ראשי תיבות אלג'יריה, מרוקו תוניס)
ובהרבה מקרים מתאים לכל יהדות ספרד והמזרח.
יהדות
צפון אפריקה התאפיינה בגדולי תורה, פסיקה, והשקפה בכל הדורות. יהדות
שהצמיחה ענקי הלכה תלמודיים וענקי השקפה מחשבתית בריאה, לצד פייטנים,
משוררים ומחיי השפה העברית. כך צמחה לה אותה יהדות נפלאה עד לעליית מרבית
בניה של יהדות זו לארץ ישראל בעקבות קום המדינה.
יהדות צפון אפריקה, במתינותם וחכמתם של רבניה, לא הצריכה ולא הצדיקה הקמת תנועות חוץ קהילתיות, כי מי שיצר את ההגדרות של אורתודוקסים, רפורמים וקונסרבטיביים, זאת יהדות אשכנז ומרכז אירופה. אצלנו לא היה צורך בתנועות כאלה. כולם נשארו בקהילה, הרבנים מעולם לא הרחיקו או נידו אף אדם, יהיה אשר יהיה, גם שומרי המצוות וגם אלו שאינם שומרי מצוות. ואפילו מחללי שבת וחגים, תמיד הסתופפו עם כלל הציבור, כולם נישאו רק דרך הרבנים כדת משה וישראל, כולם שמרו כשרות בסיסית, כולם חגגו חגי ישראל המרכזיים.
גם הרחוקים מכל זיק לדת כיבדו את התורה ואת הרבנים. המחזה הנפוץ היה לראות גם את הרחוק ביותר מדת כשהוא רואה את הרב המרא דאתרא או הזקן, לבוא לפניו בהכנעה ולנשק ידו ולבקש ברכתו.
מה גרם לכך? התשובה: הרבנים עצמם בחכמתם. ובעיקר במתינותם הדתית. הם לא העמיסו "חומרות" מיותרות על הציבור, רק חיפשו להקל על הציבור, ונתנו פתרונות הלכתיים לצרכי החיים..
הם דאגו לתקנת כלל הציבור ולא רק ל"חרדים" שבהם או לצדיקים והאדוקים. בעיניהם כל יהודי הוא יהלום שיש ללטשו, לחבבו ולשמור עליו.
לא היתה התבדלות והסתגרות, הרבנים ותלמידי החכמים עצמם לא לבשו לבוש שונה מכלל הציבור, חוץ מהלבוש הרבני לבעלי משרה כמו הרבנים הרשמיים והדיינים.
התורה הלכה תמיד עם עול הפרנסה. הרבנים ולומדי התורה לא נפלו על הציבור ולא ניצלו אותו, חוץ מיחידי סגולה הראויים לכך... נהפוך הוא, שמם נישא לתהילה
ולכבוד בפי כל.
כשההתבוללות החלה להתפשט במרוקו ואלג'יריה, עם המודרניות והרוח הצרפתית שהביאה בעקבותיה את החילון, והיו מקרים רבים של נשואי תערובת, ראו לנכון גדולי הרבנים כמו הרב יוסף משאש, הרב שלום אביחצירא, ובאלג'יריה הרב יוסף גנאסיא, הרב מסעוד הכהן זצ"ל ודומיהם, לשנס מותניים ולצאת בגישה מקרבת ומקלה בגיור, כל זאת על מנת למנוע התבוללות, ובעיקר שלא לאבד נפש אחת מישראל.
כל יהדות צפון אפריקה היתה חדורה באהבת ארץ ישראל אמיתית. הציונות והכמיהה לציון זרמה אצל כולם בדם בצורה טבעית, לא היו שם חלילה מתנגדי ציונות או אנטי ציוניים כמו שצמח בחלקה של יהדות אירופה. בניה חונכו על אהבת העם וחיילי צה"ל הם חביבים ואהובים ביותר.
הגישה המתונה והמקרבת היא סוד הצלחתם. כאן בארץ ישראל יש המזלזלים בתורתם ובחכמתם, אך הם אינם מגיעים אפילו לקרסוליהם של אותם ענקי הרוח והצדיקים, בתורתם, בפסיקתם ובמידותיהם הטובות, שבזכותם היהדות השתמרה מאות בשנים. לא לחינם הרוב המוחלט של יהדות מרוקו וצפון אפריקה, אף אם אינם שומרי כל המצוות אך רובם ככולם שומרי מסורת. וזה מאוד חסר לנו כאן בארץ ישראל.
מי שחושב שכאן בארץ ישראל דוקא צריך את ההתבדלות והגישה הקיצונית, והגבהת החומות, אינו מבין כלום בנפש האדם על אהבת ישראל, ועל קיום מדינה יהודית ודמוקרטית.
[מאמר שפירסמתי בזמנו ונשלח אלי העתק הרי הוא לפניכם בשיפוץ קטן]
יהדות צפון אפריקה, במתינותם וחכמתם של רבניה, לא הצריכה ולא הצדיקה הקמת תנועות חוץ קהילתיות, כי מי שיצר את ההגדרות של אורתודוקסים, רפורמים וקונסרבטיביים, זאת יהדות אשכנז ומרכז אירופה. אצלנו לא היה צורך בתנועות כאלה. כולם נשארו בקהילה, הרבנים מעולם לא הרחיקו או נידו אף אדם, יהיה אשר יהיה, גם שומרי המצוות וגם אלו שאינם שומרי מצוות. ואפילו מחללי שבת וחגים, תמיד הסתופפו עם כלל הציבור, כולם נישאו רק דרך הרבנים כדת משה וישראל, כולם שמרו כשרות בסיסית, כולם חגגו חגי ישראל המרכזיים.
גם הרחוקים מכל זיק לדת כיבדו את התורה ואת הרבנים. המחזה הנפוץ היה לראות גם את הרחוק ביותר מדת כשהוא רואה את הרב המרא דאתרא או הזקן, לבוא לפניו בהכנעה ולנשק ידו ולבקש ברכתו.
מה גרם לכך? התשובה: הרבנים עצמם בחכמתם. ובעיקר במתינותם הדתית. הם לא העמיסו "חומרות" מיותרות על הציבור, רק חיפשו להקל על הציבור, ונתנו פתרונות הלכתיים לצרכי החיים..
הם דאגו לתקנת כלל הציבור ולא רק ל"חרדים" שבהם או לצדיקים והאדוקים. בעיניהם כל יהודי הוא יהלום שיש ללטשו, לחבבו ולשמור עליו.
לא היתה התבדלות והסתגרות, הרבנים ותלמידי החכמים עצמם לא לבשו לבוש שונה מכלל הציבור, חוץ מהלבוש הרבני לבעלי משרה כמו הרבנים הרשמיים והדיינים.
התורה הלכה תמיד עם עול הפרנסה. הרבנים ולומדי התורה לא נפלו על הציבור ולא ניצלו אותו, חוץ מיחידי סגולה הראויים לכך... נהפוך הוא, שמם נישא לתהילה
ולכבוד בפי כל.
כשההתבוללות החלה להתפשט במרוקו ואלג'יריה, עם המודרניות והרוח הצרפתית שהביאה בעקבותיה את החילון, והיו מקרים רבים של נשואי תערובת, ראו לנכון גדולי הרבנים כמו הרב יוסף משאש, הרב שלום אביחצירא, ובאלג'יריה הרב יוסף גנאסיא, הרב מסעוד הכהן זצ"ל ודומיהם, לשנס מותניים ולצאת בגישה מקרבת ומקלה בגיור, כל זאת על מנת למנוע התבוללות, ובעיקר שלא לאבד נפש אחת מישראל.
כל יהדות צפון אפריקה היתה חדורה באהבת ארץ ישראל אמיתית. הציונות והכמיהה לציון זרמה אצל כולם בדם בצורה טבעית, לא היו שם חלילה מתנגדי ציונות או אנטי ציוניים כמו שצמח בחלקה של יהדות אירופה. בניה חונכו על אהבת העם וחיילי צה"ל הם חביבים ואהובים ביותר.
הגישה המתונה והמקרבת היא סוד הצלחתם. כאן בארץ ישראל יש המזלזלים בתורתם ובחכמתם, אך הם אינם מגיעים אפילו לקרסוליהם של אותם ענקי הרוח והצדיקים, בתורתם, בפסיקתם ובמידותיהם הטובות, שבזכותם היהדות השתמרה מאות בשנים. לא לחינם הרוב המוחלט של יהדות מרוקו וצפון אפריקה, אף אם אינם שומרי כל המצוות אך רובם ככולם שומרי מסורת. וזה מאוד חסר לנו כאן בארץ ישראל.
מי שחושב שכאן בארץ ישראל דוקא צריך את ההתבדלות והגישה הקיצונית, והגבהת החומות, אינו מבין כלום בנפש האדם על אהבת ישראל, ועל קיום מדינה יהודית ודמוקרטית.
[מאמר שפירסמתי בזמנו ונשלח אלי העתק הרי הוא לפניכם בשיפוץ קטן]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.