אין להפוך את התורה לכלי תעמולה פוליטי (קרדום לחפור בה)

 מאת הרב אליעזר שמחה ווייס

אין להפוך את התורה לכלי תעמולה פוליטי (קרדום לחפור בה)

תורת ישראל אינה מותג פוליטי, ומורשת תורנית אינה חומר לתעמולת בחירות. התורה הקדושה אינה זקוקה למיתוג, ושמותיהם של מוסדות תורה אינם יכולים לשמש תעודת הכשר ציבורית למי שמבקש לזכות באמון הבוחרים. דווקא משום שכבודה של תורה יקר ללבנו, אסור לעבור בשתיקה כאשר נעשה בה שימוש לצורכי תעמולה פוליטית.

אין כל פסול בכך שאדם מספר על בית הוריו, על החינוך שקיבל ועל הישיבות והמוסדות שבהם למד. אדרבה, חינוך של תורה הוא נכס יקר, וזכות גדולה היא לאדם לגדול בבית שהנחיל לו ערכים יהודיים. אולם יש הבדל גדול בין הצגת הרקע האישי לבין השימוש בו כדי ליצור רושם של מחויבות לתורה ולמצוות, בלי להראות כיצד מחויבות זו באה לידי ביטוי בחייו כיום.

התורה אינה סמל שאפשר להציג בתשדיר בחירות כדי לזכות באהדת הציבור. היא אינה קישוט לתעמולה ואינה אמצעי לעורר אמון באמצעות רושם דתי. תורה פירושה קבלת עול מצוות, אחריות והליכה בדרך שהיא מורה לנו. אי אפשר להסתפק בכבוד שמעניקים לה כלפי חוץ, בלי לתת את הדעת על המחויבות שהיא מטילה עלינו בחיי המעשה.

אדם שלמד לפני שנים רבות בנתיב מאיר, בנווה שמואל, במדרשת נועם, באולפנת אמונה או בכל מוסד תורני אחר, רשאי כמובן להזכיר זאת כחלק מתולדות חייו. אולם עצם הלימודים בעבר אינם מוכיחים כיצד הוא חי כיום. החינוך שקיבלנו מהורינו ומרבותינו אינו תעודה שמציגים פעם אחת, כאילו די בה כדי להעיד על דרכנו לאורך שנים. ערכו של החינוך התורני מתבטא גם בדרך שבה אנו חיים, בעקרונות שעל פיהם אנו פועלים ובחינוך שאנו מעניקים לילדינו.

השאלה אינה רק באיזה בית יהודי גדלנו וממי למדנו, אלא גם איזה בית אנו בונים בעצמנו ואילו ערכים אנו מנחילים לילדינו. אין די לספר על בית אבא ואמא; יש גם אחריות להראות כיצד אנו ממשיכים את הדרך שקיבלנו מהם. מורשת אבות אינה אמצעי ליצירת תדמית ציבורית, אלא אחריות המוטלת עלינו בהווה.

גם מספר הילדים במשפחה אינו מעיד כשלעצמו על מידת יראת השמים או על המחויבות לתורה ולמצוות. כל משפחה היא עולם בפני עצמו, ואין להסיק ממספר הילדים מסקנות על מעלתו הרוחנית של אדם. משפחה אינה אביזר בתעמולת בחירות, ופרטים אישיים אינם הוכחה לערכים ציבוריים. כאשר משתמשים בפרטים כאלה כדי לרמוז על מעלתו הדתית של מועמד, מציגים לציבור מסקנה שאינה מתחייבת מן העובדות.

מועמד רשאי להציג את חינוכו, את אמונותיו ואת ערכיו. אולם עליו להציג גם את עמדותיו ואת מעשיו באופן ישיר, ולא להסתמך על שמות של מוסדות תורניים, על זיכרונות מן העבר או על סמלים משפחתיים כתחליף לבחינת דרכו בהווה. הציבור זכאי לדעת מהן השקפותיו של המועמד, מה הוא מבקש לעשות וכיצד הוא מתכוון לפעול.

המחאה היא נגד הפיכת תורת ישראל לאמצעי להשגת רווח פוליטי. התורה אינה שייכת למפלגה מסוימת, למחנה מסוים או למועמד המבקש את קולו של הציבור. כבודה אינו הפקר, ואין להשתמש בו כדי ליצור תדמית, לעורר הזדהות או לקנות אמון בבחירות.

מי שמציג את מורשתו התורנית כחלק מזהותו הציבורית צריך להבין כי לצד הזכות להתגאות בחינוך שקיבל, מוטלת עליו גם אחריות כלפי הערכים שאותו חינוך מייצג. אין זו שאלה של השתייכות מגזרית או של תווית שאדם מבקש להציג. השאלה היא אם התורה וערכיה מוצגים בכנות וביושר, ואם השימוש שנעשה בשמם ראוי לכבוד שאנו חייבים להם.

הדברים אינם מכוונים למועמד מסוים, למפלגה מסוימת או לציבור מסוים. הם נוגעים לכל מי שמבקש להשתמש בזהות דתית או ברקע תורני במסגרת תעמולת בחירות. אין כאן ניסיון לשפוט את חייו הפרטיים של אדם, אלא דרישה שלא ליצור באמצעות סמלים ורמזים רושם שהעובדות עצמן אינן מוכיחות.

הציבור זכאי לבחון מועמדים על פי השקפת עולמם, מעשיהם והתחייבויותיהם. הציבור החרדי, שכבודה של תורה יקר ללבו, זכאי גם לכך שלא ייעשה שימוש בתורה כדי להשיג את אמונו באמצעים שאינם מעידים בהכרח על דרכו של המועמד. אזכור של ישיבה, תמונה משפחתית או תיאור של בית הגידול אינם תחליף לבירור רציני של העמדות והמעשים.

תורת ישראל ראויה ליחס רציני ומכובד הרבה יותר. היא אינה סיסמה למערכת בחירות, אינה כלי ליצירת תדמית ואינה דרך קצרה אל לבו של הציבור. החינוך שקיבלנו הוא מקור של כבוד, אך הוא גם מחייב אותנו. לא די להזכיר את התורה, להתהדר בשמותיהם של מוסדותיה או להציג את מורשתנו בפרסומים. מוטלת עלינו החובה לכבד את התורה גם בדרך שבה אנו חיים ופועלים, ובמידה שבה אנו נאמנים לערכיה.

יש גבול לשימוש שניתן לעשות במורשת תורנית לצורכי תעמולה. את התורה יש לכבד ולא למתג; את הציבור יש לכבד ולא להסתפק ביצירת תדמית; ואת החינוך שקיבלנו יש להמשיך במעשינו, ולא להפוך אותו לתשדיר בחירות.

^הרב אליעזר שמחה ווייס*