מה חשוב יותר החיים או החופש? בעולם החרדי החופש מעל החיים וההוכחה בין הזמנים!!!

בכל שנה אותו סיפור, חוזרים על זה עשרות שנים, לא עבר שנה בלי אסון, והשנה כמה אסונות, והשאלה החוזרת ונשאלת האם הרבנים וראשי הישיבות סתומים, לא יודעים שזה מחיר בין הזמנים, או שמא החופש שלהם בשווייץ או בכל מקום אחר חשובים יותר מאשר חיי בני הישיבות. מציאות היא שכל כך הרבה אבדן חיים בתקופות של חופש, האם אין זה מספיק בשביל להבין כי הבין הזמנים הוא אסון אחד גדול, וכי אסור לאפשר זאת

יאמרו בודאי כי כולם צריכים קצת מנוחה, ראשי הישיבות הרמי"ם והתלמידים, אבל האם בשל כך מותר שזה יבא על חשבון החיים? האם אין דרכים אחרות לרגיעה בתקופת בין הזמנים מאשר לצאת מן המסגרת ולאפשר דברים שגורמים בסופו של דבר לאובדן חיים. זה קרה וקורה בכל החוגים הישיבות ומכל העדות, בכל מקום סובלים מן המצב הזה פרט אולי במקומות היכן שהחופש הוא המחנה קעמפ בלשון אחרת, שם נמצאים במסגרת וב"ה כמעט ולא שומעים על אסונות במקומות כאלו מפני שלא מאפשרים לעשות דברים שמסכנים בהם חיים

ארצות הברית וכנראה בעוד מדינות הנוהג הוא שמהישיבה עוברים להרים למחנה קעמפ שם המסגרת שונה, יושנים שעה יותר וסדר הלימודים קצר יותר, יש לבחורים הרבה שעות וזמן לדברים שלא עושים בכל השנה, אבל המסגרת של התפילות והסדרים קיים, יחד עם תקופת 'קעמפ' כולל טיולים ומשחקים אבל יחד עם המדריכים. והשאלה היא מדוע לא מעתיקים את אותו מסגרת בארץ, מדוע לא נמצא מי שהקים דבר כזה?

האמת היא שהיה מי שחשב על זה ועשה ושמו הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל, הוא הקים את 'מחנה בני תורה', לאחר חתונתי בערב לאחר הכולל עבדתי במשרד של 'מחנה בני תורה' לפני 53 שנים יחד עם אחיו רבי אורי אזרחי שלא ראיתי אותו כבר הרבה שנים. גם אביו עבד במשרד הזה, רבי ברוך מרדכי הקים מחנה כזה במטרה להחזיק את הבחורים בתקופה כזו, אבל לא ראיתי שאחרים יעשו כמותו ויקימו מחנות לתקופת הבין הזמנים

אולי הגיע הזמן לעשות שינוי. זוכר אני כאשר הנושא עלה בפני ראשי ישיבות היו מי שרצו לעשות שינוי אבל היה זה אחד מראשי ישיבת פונוביז' שטען שאסור לשנות כפי שקבעו ראשי ישיבות בעבר שבתקופת אב בין ט' לר"ח אלול יהיה 'בין הזמנים' וגם ולמרות שמדובר באובדן חיים ה'בין הזמנים' חשוב יותר. ראשי ישיבות רבים התפלאו אבל לא יכלו להביע דעתם נגדו בענין הזה, כי רק זה היה חסר להם, וככה המצב הזה נמשך, איבדנו מאז כל כך הרבה חיים וחלק אחר של פצועים עד היום הזה

אני יודע כי שורות אלו הם ברכה לבטלה ראשי הישיבות לא יעיזו לעשות שינוי, בנימוק שאם הם מתו, מן השמים רצו ככה, דבר שאפשר לומר על הכל. אבל חובת מחאה זה לא פותר, ואני כאן לא רק מוחה, קורא למי שרוצה להציל חיים אנא שנו את סדר 'בין הזמנים', תפתחו מחנות קעמפים או חפשו פתרונות אחרים שהבחורים יהיו במסגרת שתשמור על חייהם

חיים שאולזון