קריסת
הפולחן המזרוחניקי: כשראשי הישיבות ההסדר כורעים ברך בפני הרמטכ"ל
במשך
שבעה עשורים מנסה הממסד הדתי-לאומי לשווק לעולם פנטזיה של "שילוב". הם
סיפרו לעצמם, ובמשך שנים ניסו לספר גם לנו, שהם מסוגלים לשבת על שני כיסאות
בו-זמנית: גם ללמוד את תורת השם וגם להשתלב במערכת שערכיה העליונים מנוהלים על ידי
האתוס החילוני הליברלי. אולם, האירועים האחרונים סביב גיוס בני ישיבות ההסדר לחיל
השריון, וההתקפלות המבישה של ראשי הישיבות מול גזירות הרמטכ"ל, מנפצים את
האשליה הזו לרסיסים. המסיכה הוסרה, והאמת המרה נחשפת במלוא קלונה: מבחינת ההנהגה
המזרחניקית, החילוניות והממלכתיות קודמות לתורה.
חומרת
הדברים מתעצמת לנוכח היחס המזלזל והמשפיל שספגו ראשי המכינות והישיבות מצד הדרג
המדיני והצבאי הבכיר. הרמטכ"ל אייל זמיר, אף הגדיל לעשות ומנע מראש המכינה
הקדם-צבאית בעלי להשתתף במפגש רשמי, אקט שכולו הבעת בוז והדרה מכוונת. אך מה עשו
בתגובה אותם "ראשי שילוב"? במקום להחרים את הדיונים ולסרב לשתף פעולה עם
מערכת שרומסת את מנהיגיהם הרוחניים, הם מיהרו לחתום על הסכמים, להתקפל, ולשלוח את
מיטב בחוריהם לגדודי השריון כאילו דבר לא קרה.
זו
אינה מעידה חד-פעמית, אלא דנ"א אידיאולוגי פגום. המזרחי אינו סתם זרם פוליטי,
אלא תופעה של פיצול אישיות עמוק. כפי שהגדיר זאת בעבר בחדות ובכאב שדרן הרדיו
המנוח אדיר זיק ז"ל: "המזרחי זה מחלה, לא מפלגה". מדובר בציונות
דתית שחולה בהערצה עיוורת למוסדות המדינה החילונית, עד כדי פיתוח מאפיינים
המזכירים דוגמות נוצריות של "הגשת הלחי השנייה" לממסד הריבון, גם כשהוא
רומס את קודשי ישראל. עבורם, ה"ממלכתיות" הפכה לעבודה זרה המכשירה כל
עוול רוחני ופיזי.
ההיסטוריה
מראה כי בכל צומת הכרעה, ההנהגה הזו בוחרת בכניעה מוגת לב. הציבור שנושא עד היום
את פצעי גירוש גוש קטיף, שם נחשפה במלוא ערוותה שיטת הפעולה הזו.
"האדמו"ר" של אנשי הציונות הדתית דאז, הרב חיים דרוקמן ז"ל,
שהיה האשם הרוחני העיקרי בהכשרת המהלכים הללו, נהג כפוליטיקאי קטן ולא כרועה
רוחני. פגישה אחת עם ראשי המשטרה והצבא הספיקה לו כדי להרים דגל לבן. תחת התירוץ
העלוב והמטומטם של "שמירה על לכידות הצבא" ו"מניעת מלחמת
אחים", הוא נתן את ההוראה האומללה שלא להתנגד באופן אפקטיבי, ובכך סלל את
הדרך להחרבת היישובים וגירוש אלפי יהודים מביתם.
הקו
הישיר מחורבן גוש קטיף ועד לאסון השביעי באוקטובר הוא ברור ובלתי ניתן להכחשה. מי
שהכשיר את הנסיגה והפקרת חבלי מולדת בשם הקדושה המדומה של הצבא, נושא באחריות
ישירה לקריסה הביטחונית שחווינו. הניסיונות להאשים את הציבור החרדי, שאינו שולח את
בניו לצבא ושומר על פך השמן הטהור של לימוד התורה, הם דמגוגיה זולה. החרדים,
בסירובם להתבולל במערכת כור ההיתוך החילונית, הבינו את מה שהמזרחניקים מסרבים
להבין גם היום: הצבא הוא כלי ביטחוני, לא בית מדרש, וכשמנסים להפוך אותו לערך
עליון, התורה היא הראשונה להיפגע.
למרות
התמונות המזעזעות, העדויות על רדיפת סממני דת בתוך היחידות, וההשפלות החוזרות
ונשנות של רבניהם, הפוליטיקאים של הציונות הדתית הנוכחית ממשיכים לעצום עיניים.
השרים המייצגים את המגזר הזה בכנסת ובממשלה מתגלים במלוא חולשתם. הם מסוגלים לצאת
בהצהרות לוחמניות לתקשורת, אך בפועל, ברגעי האמת, הם נאחזים בכיסאותיהם ומאפשרים
למדיניות החילון וההשפלה של צה"ל להימשך ללא מפריע.
המסקנה
ההיסטורית היא חותכת: פרויקט השילוב של הציונות הדתית נכשל באופן טוטאלי. הניסיון
לחנך דור שחציו נאמן להלכה וחציו נאמן לפקודה הצבאית החילונית מייצר אנשים קרועים,
שבשעת מבחן יעדיפו תמיד את המדים על פני התורה. הציבור החרדי ימשיך לעמוד איתן על
משמר התורה, ללא פשרות וללא פחד מהרמטכ"ל או ממנכ"לי משרדים חילוניים.
הנהגת המזרחי צריכה לעשות חשבון נפש עמוק, להפסיק להטיף מוסר ללומדי התורה, ולהבין
כי אפילו פסיק אחד מן התורה לא יפול ארצה עבור שום פשרה פוליטית או ממלכתית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.