ישראל חוזרת לימי המאבק המדמם על דמותה של המדינה?

 

ישראל חוזרת לימי המאבק המדמם על דמותה של המדינה?

מדינת ישראל של השנים האחרונות נראית כאילו היא נעה במסלול התנגשות בלתי נמנע. המראות מן השבועות האחרונים – של רחובות סוערים, עימותים קשים ומילים חריפות הנזרקות לחלל האוויר – מעוררים ברבים תחושה קשה של דז'ה-וו. 

עבור מי שמכיר את דפי ההיסטוריה של הקמת המדינה, ברור לחלוטין כי אין מדובר בוויכוח פוליטי שגרתי או במשבר קואליציוני חולף. זהו מאבק תרבותי, דתי וקיומי עמוק, המאיים לקרוע את החברה הישראלית לגזרים. התחושה ברחוב החרדי היא שהמדינה דוחקת את הציבור התורני אל הקיר, ומאלצת אותו לחזור לימי המאבקים הגדולים של ראשית ימי המדינה. מי שמבין את עומק המחויבות החרדית לתורה יודע: הציבור הזה לא יוותר, והרכבת הזו כבר יצאה הבוקר מהתחנה אל עבר יעד בלתי ידוע, אך רווי מתח.

הפרק ההיסטורי: כשהרחובות בערו בדם 

כדי להבין את עוצמת הלהבות הנוכחיות, חובה לחזור אחורה בזמן, אל שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. הזיכרון הקולקטיבי נוטה לעיתים להתרפק על ימי קום המדינה כתקופה של אחדות וכיצד "כולם נשאו בנטל", אך המציאות ההיסטורית הייתה שונה בתכלית. שנות ה-50 וה-60 היו רוויות במאבקים אלימים וקשים, שגבו לא פעם מחיר דמים יקר ופצועים משני הצדדים.

אחד המאבקים הזכורים והקשים ביותר היה "משבר החינוך" וסוגיית ילדי העולים, שבו ניטש מאבק איתנים על נפשם ועל דתם של העולים החדשים. הציבור הדתי והחרדי ראה במדיניות כור ההיתוך של הממשלה ניסיון מכוון לעקור את הדת והמסורת. המאבקים ברחובות ירושלים ובני ברק על שמירת השבת – כמו המאבק המפורסם על קולנוע "אדיסון" או חילולי השבת בכביש בר-אילן ובכיכר השבת – לא היו הפגנות שקטות עם שלטים. היו אלו עימותים פיזיים מרים מול כוחות המשטרה, שכללו פצועים רבים, מעצרים המוניים ואווירה של מלחמת אזרחים שבפתח.

באותם ימים, המנהיגות הרוחנית של הציבור החרדי הבהירה כי על הגנת התורה והמצוות אין פשרות, גם אם המחיר יהיה כבד. ההיסטוריה מוכיחה כי דווקא העמידה האיתנה, הבלתי מתפשרת והנכונות למסירות נפש של הציבור החרדי באותה תקופה, היא שבלמה את הניסיונות לשנות את פניה המקוריות של היהדות בארץ הקודש, והובילה בסופו של דבר לקביעת הסדר ה"סטטוס קוו".

נקודת השבר הנוכחית: הלחץ הממשלתי והדחיקה לפינה

במבט אל ההווה, נראה כי מקבלי ההחלטות במדינת ישראל שכחו את לקחי העבר. בשנים האחרונות חווה הציבור החרדי שרשרת של גזירות, לחצים כלכליים וניסיונות התערבות חסרי תקדים באורח חייו. החל מסוגיית גיוס בני הישיבות, שהפכה לכלי נשק פוליטי קבוע, ועד לניסיונות להתערב בתכני החינוך, לפגוע בתקציבי עולם התורה ולהצר את צעדיו של האדם החרדי במרחב הציבורי.

בעיני הציבור החרדי, אין מדובר ברצון "לתקן" או "לשלב", אלא בניסיון מודע להכריח את הציבור התורני להשתנות, לוותר על עקרונותיו ולהתאים את עצמו לערכים מערביים וחילוניים. התחושה היא של רדיפה ממוסדת, המונעת משילוב של פוליטיקה קטנה ותקשורת עוינת. כאשר ציבור שלם מרגיש שקיומו הרוחני נמצא בסכנה, התגובה הטבעית והמתבקשת היא התכנסות פנימה ויציאה למלחמה על הבית. הציבור החרדי של היום אינו הציבור הקטן והחלש של שנות ה-50; מדובר בכוח חברתי עצום, מאורגן, בעל משמעת עצמית גבוהה ומנהיגות רוחנית ברורה. מי שחושב שניתן יהיה להכניע ציבור כזה בכוח או באמצעות סנקציות כלכליות, טועה טעות היסטורית מרה.

התחנה הסופית: ניצחון התורה מול כור ההיתוך המודרני

"הרכבת יצאה הבוקר מהתחנה". המסלול שבו צועדת המדינה כרגע מוביל לנקודת קצה קשה ומורכבת מאוד. המשמעות של המשך הלחץ על הציבור החרדי היא החרפת העימותים ברחובות, החרמת מוסדות המדינה, ונתק מוחלט בין חלקי העם. התחנה הסופית של המאבק הזה עלולה להיות כואבת עבור החברה הישראלית כולה, ומחירה יהיה כבד מנשוא.

אולם, המסקנה ההיסטורית והאמונית היא אחת וברורה: ההיסטוריה מוכיחה שאימפריות וממשלות קמו ונפלו, ניסיונות אינספור נעשו לאורך אלפי שנות גלות לשרש את התורה מעם ישראל – וכולם נכשלו. הכוח שמחזיק את העם היהודי אינו הצבא, הכלכלה או הממסד הפוליטי, אלא לימוד התורה ושמירת המצוות.

כאשר המאבק מוגדר כמאבק מול התורה, התוצאה הסופית ידועה מראש לכל בר דעת המאמין בצדקת הדרך. הציבור החרדי ימשיך להילחם על זכותו ללמוד תורה ולחיות על פי ההלכה ללא פשרות, ובמאבק הזה – גם אם הדרך תהיה ארוכה, רוויית קשיים ופצעים – הניצחון הרוחני של התורה מובטח. על מנהיגי המדינה לעצור את הרכבת הדוהרת הזו לפני שיהיה מאוחר מדי, ולהבין כי עם נצח לא מפחד מדרך ארוכה, ובוודאי שלא מכניעה לגזירות.