מצל המוות לאורה של ירושלים

מאת הרב אליעזר שמחה ווייס

מצל המוות לאורה של ירושלים: עדות אישית מקיץ תשכ"ז*

בשנת 1967 (תשכ"ז), העולם כפי שהכרנו אותו התהפך לחלוטין. בעקבות הנס העצום של הישרדות ישראל והניצחון הבלתי נתפס ההוא, עזבתי את הישיבה שלי באנגליה ועליתי ישר אל ארץ ישראל. הגעתי מיד לאחר סיום המלחמה כדי להתחיל את לימודיי, אך המציאות בשטח לא דמתה לשום דבר ששמעתי עליו בבית. כבר לא רק קראתי על ההיסטוריה, הלכתי ממש בתוכה. מכיוון שראיתי זאת בעיניי, אני מרגיש שיש לי חובה – *"מצווה לספר"* - להעביר את הסיפור כמי שחווה אותו מבפנים.

כדי להבין מדוע התקופה ההיא הרגישה כל כך אחרת, צריך לזכור את הפחד הכבד שלחודש לפני אייר תשכ"ז. עברו אז רק עשרים ושתיים שנים מאז השואה האיומה. רוב האנשים סביבי היו ניצולים או ילדים של ניצולים. עבורם, האוויר היה ספוג בריח של 1938 ו-1939. זה לא היה רק עניין אישי, זו הייתה התחושה המצמררת שההיסטוריה עומדת לחזור על עצמה בניסיון של השמדת עם הנצח. כאשר גמאל עבד אל-נאצר ממצרים נשא נאומים על "השלכת היהודים לים", לא שמענו זאת כסתם "דיבורים קשוחים" - שמענו זאת כתוכנית עבודה להשמדת העם היהודי.

העולם היהודי הרגיש כאילו הוא עומד על פי תהום, לבדו לגמרי. הבגידה של נשיא צרפת שארל דה גול הייתה הלם אדיר עבור רוב היהודים, צרפת הייתה הידידה הטובה ביותר של ישראל וספקית הנשק העיקרית שלה באותם ימים, ובכל זאת, ברגע שהמצב הפך נואש, הוא הפנה לנו עורף. נשיא צרפת הכריז על **אמברגו** ועצר את כלל משלוחי הנשק ובחר להישאר "נייטרלי". באותו זמן, האו"ם פינה את כוחותיו מסיני. התחושה של להיות "החלש" מול כל העולם הייתה תחושה נפשית קשה.

אך גם אז, כשנבגדנו על ידי העולם, ראינו כי "לא ינום ולא יישן שומר ישראל". הפחד היה כל כך מוחשי, שהרבנות כבר החלה לסמן פארקים ציבוריים, כמו גן מאיר בתל אביב, כדי שישמשו כקברי אחים. הם סימנו את הדשא שבו ילדים שיחקו בדרך כלל, מתוך ציפייה לטבח והכנה לאלפי הרוגים. באנגליה, צפינו בחדשות בנשימה עצורה, מבועתים מהמחשבה שאסון נוסף בדרך על העם היהודי.

ואז, בשישה ימים בלבד שהחלו בכ"ו באייר, העולם הפך למקום אחר. הכל התהפך. עברנו מהפחד של סימון קברים לניצחון כל כך מהיר, שזה הרגיש כאילו הסירו לנו כיסוי מהעיניים. 

במלחמה שאנו מתמודדים איתה היום, אנו רואים ניסים גדולים, אך לעיתים קרובות אנו מפספסים אותם כי הם נסתרים או מורכבים. אבל במלחמת ששת הימים, לא היה מקום לספק. זה היה אות ברור וגלוי שאפילו האדם החילוני ביותר יכול היה לראות. הם לא ראו רק ניצחון צבאי; הם ראו **"אצבע אלוקים"**. ניתן היה לראות את יד ה' פועלת בזמננו ממש. בכ"ח באייר, ירושלים אוחדה מחדש.

במשך תשע-עשרה שנים, העיר העתיקה הייתה מקום ששום יהודי לא יכול היה להיכנס אליו. אנשים גדלו כשהם מביטים בחומות מרחוק, מבלי שיוכלו לגעת באבנים. כשהגעתי, השערים הללו היו סוף סוף פתוחים. הצעידה דרך שער יפו לא הייתה סתם הליכה ברחוב; היא הייתה מתנה. כל צעד שם הוא התשובה המוחשית לתפילות של אלפיים שנה.

אני חושב לעיתים קרובות על הסיפור המפורסם על שני החיילים בכותל באותם ימים ראשונים, אחד דתי ואחד לא, ושניהם בוכים בכי תמרורים. כשהחייל הדתי שאל את חברו מדוע הוא בוכה, האיש ענה: "אני בוכה כי אני אפילו לא יודע על מה אני אמור לבכות". זוהי **"הנקודה היהודית"** – אותו ניצוץ פנימי בלתי ניתן להריסה. ירושלים היא המקום היחיד עלי אדמות שחודר אל הנשמה ושולף את הניצוץ הזה אל פני השטח.

זהו הפירוש האמיתי של המילים "ירושלים שהיו חבורה לה יחדיו" – זו העיר שמחברת אותנו מחדש. היא מעולם לא נועדה להיות מחולקת; היא שייכת לכל יהודי בפנימיות אנחנו עם אחד שמחובר לירושלים. היסטוריה נמצאת בספרים, אבל זיכרון הוא דבר חי. עבור אלו מאיתנו שראו את העולם משתנה מחושך לאור בן לילה, הנס הזה הוא כמו **סוללה רוחנית**. כשקשה היום, אנחנו חייבים להתחבר שוב לרגע ההוא כדי למצוא כוח. ראינו זאת, חיינו זאת, ויש לנו חובה לוודא שזה לעולם לא יישכח. הניצחון ההוא הראה לנו שגם כשמסמנים קברים, דברים יכולים להתהפך בשנייה, כי בסופו של דבר - ה' הוא שומר ישראל ומביא את גאולת ישראל. זו המצווה שלנו,  לזכור, לספר ולהודות על כל מה שקיבלנו ולהאמין שעם הנצח חוזר לארצו בקומה זקופה ובכל דור ודור לא יכנע לאויב, בעז"ה.

הרב אליעזר שמחה ווייס