*על ה"ניצחון" המעוות שחוגג על גבם
של תינוקות*
בימים האחרונים מתהדרת "התנועה לאיכות
השלטון" ב"הישג ענק" וביום "היסטורי". הם חוגגים את
החלטת בג"ץ לשלול ממשפחות חרדיות סבסוד למעונות יום, הנחות בארנונה וסיוע
בדיור. אך מאחורי המילים המכובדות על "שוויון בנטל" ו"שלטון
החוק", מסתתרת הודאה מחרידה: הניצחון שלהם מושג דרך פגיעה בתינוקות והענשת
ילדים. כאשר תנועה המתיימרת לייצג "איכות" ו"ערכים" רואה
בביטול סבסוד למעון יום עבור פעוט "הישג מעורר תקווה", עלינו לשאול:
איזו תקווה זו? ואיזה מן צדק הוא זה שמשתמש בילדים קטנים כבני ערובה בוויכוח
פוליטי?
האבסורד המוסרי כאן זועק לשמיים, במיוחד
כשצוללים לפרטים הקטנים של מערכת התרומות. בעוד שהמדינה מבטלת את הסבסוד לצרכים
הבסיסיים ביותר של הילד החרדי, היא מעניקה "פרס" בדמות החזרי מס לפי
סעיף 46 לכל מי שתורם למאבק של התנועה לאיכות השלטון. נוצר כאן מצב בלתי נתפס שבו
הקופה הציבורית מסבסדת בעקיפין את המאמץ לשלול סיוע חיוני מפעוטות. הכסף שנגרע
מהמעונות עובר, בדרך עקלקלה, למימון מאבקים משפטיים שמטרתם הענשת חלשים. זוהי אינה
איכות שלטון; זוהי פשיטת רגל ערכית הממומנת על ידי משלם המסים.
הרי העיקרון הבסיסי ביותר של צדק, המעוגן
בתורת ישראל ובכל מערכת מוסרית אנושית, הוא שכל אדם אחראי למעשיו שלו בלבד. בתורה
נאמר במפורש בספר דברים: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא
יוּמְתוּ עַל אָבוֹת, אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ". הילד במעון לא בחר את
אורח חיי הוריו ולא בחר היכן להיוולד. כאשר ארגון "חברתי" חוגג את מניעת
המסגרת הבטוחה מאותו ילד, הוא רומס ברגל גסה את דברי הנביא יחזקאל: "הַנֶּפֶשׁ
הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת, בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב".
חז"ל לימדונו כי "אֵין
הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל הֶבֶל פִּיהֶם שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית
רַבָּן". הם קבעו שאפילו למען בניית בית המקדש אין מבטלים תינוקות של בית
רבן. והנה, התנועה לאיכות השלטון סבורה שהמאבק המשפטי שלה חשוב יותר מחינוכם ושגרת
חייהם של הילדים הרכים הללו. התורה בספר שמות מזהירה בחומרה: "כָּל
אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן... כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי — שָׁמֹעַ
אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ".
חז"ל הבהירו במכילתא שהאיסור "לא
תענון" חל על כל אדם, והוא כולל כל פגיעה המסבה צער ומצוקה – גם אם היא נעשית
תחת כסות כלכלית או משפטית. כאשר דוחפים להטלת גזירות כלכליות על ילד בשל השקפת
עולמם של הוריו, הופכים אותו ל"יתום חברתי" – ילד שהמדינה והארגונים
הפנו לו עורף. במדרש איכה רבה נאמר: "אין לך חומה שיכולה לעמוד בפני צעקתו
של ילד". האם ה"איכות" שהתנועה מתגאה בה מסוגלת בכלל לשמוע את
הצעקה הזו?
הדיבורים על שוויון הם במקרה הטוב סלקטיביות
מהודרת, ובמקרה הפחות טוב – אפליה במסווה של שוויון. התנועה לאיכות השלטון אינה
נאבקת באותה נחישות ובאותם כלים דורסניים נגד קבוצות אחרות בחברה שאינן משרתות אך
נהנות מתקציבי עתק. הם בחרו מטרה – הציבור החרדי – והם מוכנים להרעיב ילדים ולשלול
מהם פת לחם כדי לכפות שינוי באורח חיים. בית המשפט עשוי להצהיר שהוא כל-יכול ומעל
לכל ביקורת, אך אין לו זכות מוסרית לפגוע בתזונה ובחינוך של חסרי ישע. סבסוד
מעונות אינו "מתנה"; הוא חבל הצלה אנושי. להפוך מצוקה של פעוטות לכלי
לגיוס תרומות ולקבלת החזרי מס זוהי תחתית מוסרית שקשה לעכל.
המקרה הזה משמש תזכורת כואבת עד כמה עקומה
יכולה להיות המחשבה האנושית כאשר האידיאולוגיה דוחקת את האנושיות. כיצד הגענו למצב
שבו אנשים המדברים גבוהה-גבוהה על "ערכים" ו"זכויות אזרח",
מסוגלים לחגוג סביב ביטול צלחת מרק של תינוק? זהו שיבוש דעת עמוק: היכולת להתבונן
בעיניו של ילד חף מפשע ולראות בו "כלי פוליטי" או "אמצעי
לחץ", היא עדות לעיוורון מוסרי מוחלט.
כאשר השנאה למגזר או הוויכוח על חלוקת הנטל
משכיחים מאיתנו את החובה הבסיסית להגן על החלשים ביותר – הרי שאיבדנו לא רק את
הדרך, אלא את צלם האדם. בסופו של יום, חברה אינה נמדדת ב"שוויון" קר
ויבש שנכפה בכוח ובסנקציות, אלא במידת הרחמים והצדק שהיא מגלה כלפי מי שאינו יכול
להגן על עצמו. צדק שדורס ילדים בדרכו אל ה"צדק" – הוא אולי מהודר בלבושו
המשפטי, אך הוא רקוב בליבתו המוסרית.
*הרב אליעזר שמחה ווייס*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.