שובבות אינה עבירה: על המחיר הכבד של סילוק בחורים מהישיבה

 

מאת הרב אברהם מנחם אייזנבאך שליט"א מייסד "מגדלור" לחינוך ונפש 

יש משהו צורם, כמעט בלתי נסבל, במציאות הזו: בחור צעיר, מלא חיים, עם ניצוץ בעיניים וקצת יותר מדי אנרגיה – מוצא את עצמו יום אחד מחוץ לשערי הישיבה. לא בגלל כפירה, לא בגלל הידרדרות ערכית עמוקה, אלא כי הוא “קצת שובב”. קצת מדבר יותר מדי, קצת צוחק בזמן הלא נכון, קצת מתקשה להיכנס למסגרת מדויקת. ובשפה הישיבתית – זה כבר מספיק כדי להוציא אותו החוצה.

השאלה איננה רק חינוכית. היא מוסרית. היא נוגעת בלב ליבה של תפיסת האדם ביהדות. האם תפקיד הישיבה הוא לייצר “מוצר מוגמר”, מדויק, שקט, ממושמע – או לבנות אדם? האם אנו מחפשים תלמידים נוחים, או נשמות חיות?

חז"ל כבר לימדו אותנו שאין שני בני אדם שווים. “חנוך לנער על פי דרכו” – לא על פי דרכך, ולא על פי דרכה של הישיבה, אלא על פי דרכו שלו. שובבות איננה פגם. פעמים רבות היא סימן לחיות, ליצירתיות, לאישיות שלא מוכנה להיכנס לתבניות צרות. אותו בחור ש”מפריע” בשיעור, יכול להיות בעוד עשר שנים אדם מוביל, יוזם, משפיע – אם רק מישהו ידע להכיל אותו, לכוון אותו, ולא לשבור אותו.

אבל קל יותר להוציא מאשר להתמודד. קל יותר להדביק תווית – “לא מתאים”, “מקלקל”, “לא במסגרת” – מאשר לשאול: מה הוא צריך? איפה טעינו? איזה מענה לא נתנו לו? מערכת שממהרת לפלוט את המורכבים, יוצרת לעצמה אשליה של סדר, אבל משלמת מחיר כבד: אובדן של נשמות.

וכאן מגיע הכאב הגדול. אותו בחור לא נעלם. הוא לא מתאדה. הוא פשוט עובר לרחוב. לריק. למקום שבו אף אחד לא שואל אותו מה שלומו באמת. ושם, פעמים רבות, מתחילה הידרדרות שלא הייתה מתחילה אילו היה נשאר בתוך מסגרת – גם אם מאתגרת. הישיבה, שאמורה להיות חומת מגן, הופכת ברגע אחד לגורם דוחף.

יש כאן גם כשל עמוק בהבנת תהליך ההתבגרות. גיל הנעורים הוא מטבעו סוער. זהו גיל של חיפוש גבולות, של בדיקה, של התנגשויות. מי שמצפה מנער בן שש עשרה להתנהג כמו אברך בן שלושים – לא מבין נפש אדם. דווקא בתוך הסערה הזו, נדרשת הנהגה חינוכית עמוקה, סבלנית, יצירתית. לא תגובת “אפס סובלנות”, אלא סובלנות חכמה.

יתרה מכך, פעמים רבות ה”שובבות” היא רק סימפטום. מתחתיה יש צורך שלא קיבל מענה: צורך בהכרה, בקשר, בהבנה. לפעמים זה קושי לימודי, לפעמים קושי רגשי, לפעמים פשוט אישיות שונה. כאשר לא מזהים את השורש – מטפלים בענף, ובדרך כלל שוברים את העץ.

האירוניה הכואבת היא, שדווקא הבחורים הללו – אלו שלא נכנסים בקלות למסגרת – הם אלו שיכולים להביא לעולם עומק אחר. הם שואלים שאלות, הם מערערים, הם לא מקבלים דברים כמובן מאליו. אם היו משקיעים בהם נכון, הם היו יכולים להפוך למנועים של צמיחה. אבל במקום זה, הם הופכים ל”בעיה” שיש להרחיק.

אין כאן קריאה לאנרכיה. יש גבולות, יש סדר, ויש צורך במסגרת. אבל השאלה היא איך מנהלים אותם. האם הגבול הוא קו חד שמי שחורג ממנו נזרק, או מרחב גמיש שמנסה להכיל, לתקן, להחזיר? האם הענישה היא פתרון, או כישלון של המערכת?

מערכת חינוך אמיצה לא מפחדת ממורכבות. היא לא בורחת ממנה. היא בונה כלים להתמודד איתה: חונכים, ליווי אישי, התאמות לימודיות, שיח פתוח. היא מבינה שלא כל תלמיד ייכנס לאותה תבנית – וזה בסדר. יותר מזה: זה הכרחי.

ובסופו של דבר, זו שאלה של אחריות. כאשר ישיבה מוציאה בחור כי הוא “קצת שובב”, היא לא רק פותרת לעצמה בעיה. היא יוצרת בעיה גדולה יותר – עבור הבחור, עבור משפחתו, ולעיתים עבור החברה כולה. כל בחור כזה הוא עולם. לזרוק עולם – זו לא מדיניות. זו טרגדיה.

אם נרצה מערכת חינוך שמגדלת אנשים ולא רק משמעת, נצטרך לשנות כיוון. פחות פחד משונות, יותר הבנה. פחות תוויות, יותר הקשבה. פחות הוצאה החוצה – יותר הכנסה פנימה.

כי לפעמים, כל מה שבחור “שובב” צריך – זה לא דלת סגורה, אלא מישהו שיפתח לו אותה נכון.