סוד משיח במילים "ויצמח פרקניה"
וענין הריגת מלאך המות וסימוי עיניו בקרוב
לאחרונה ניגן רבינו הגר"ד קוק שליט"א בקדיש את המילים "ויצמח פרקנה ויקרב משיחיה" בניגון נפלא מאד, ולרוב ההתרגשות זלגו דמעות מעיניו.
לאחר התפלה אמרתי לרבינו שליט"א מה שאומרים הרבה מן החברים, שתוך כדי שמיעת ניגוניו הקדושים, נשמעים המון חידושים והרגשים...
וכאן נתחדש לנו בניגוניו על המילים "ויצמח פרקנה" רמז על ריבוי פו"ר המביא לגאולה, כי האותיות "פר" של "פרקנה" נשמעות כמו "פו"ר" של פריה ורביה הממהרת את הגאולה, וכמ"ש ביבמות (סב ע"א, וש"נ) "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", והיינו לשון "ויצמח" כמ"ש ביחזקאל (טז, ז) "רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים" וכו'.
ואמר רבינו שליט"א, הדברים נאים, והוסבר כאן החלק הראשון שהוא אותיות "פר" ד"פרקנה" - אבל עדיין צריך לבאר מה בא לרמוז החלק האחרון של אותיות "קנה".
וחידש רבינו שליט"א לבאר זאת עפמ"ש בב"ב (קמג ע"ב) ספק בדין אדם שאמר נכסי נתונים "לבניי", והיה לו בן אחד ובנות, וצדדי הספק הם, האם בלשון בני אדם קוראים גם לבן אחד "בניי" [לשון רבים], והבן לבדו רק הוא יקבל את כל נכסיו, או שמא י"ל דאנשים לא קוראים לבן בלשון רבים, וכוונתו היתה לתת גם חלק לבנותיו ויחלקו כולם בשוה. ופשט אביי את השאלה ממ"ש בפס' (בראשית מו, כג) "ובני דן חושים", דמוכח שגם בן יחיד נקרא בלשון רבים.
ודחה רבא, דלמא כדתנא דבי חזקיה שהיו [בני דין] מרובין "כחושים [כענפים] של קנה". ופירש רשב"ם שם, "שגדלים הרבה ביחד בלע"ז טרוק"ש. אי נמי עלי קנים או קשרי הקנים קרוין כן". ורבינו גרשום שם כ', "כלומר רוב בנים היו לו כאותן שרטוטין של קנים שיש בקנים שהן ארוכות. ואית דאמרי כחושים של קנים כעלים של קנה שהן קליפות הרבה זו ע"ג זו". וע"ש בגירסת התוס' רי"ד.
הרי לפנינו שיש ב"קנה" ריבוי ענפים [הנקראים "חושים"], ולפי"ז מתבאר לשון "קנה" ד"פרקנה" ומצא מין את מינו וניעור, שהצמחת וריבוי הפריה ורביה בעולם, כקנה שיש בו חושים [ענפים] הרבה, דין גרמא ל"ויקרב משיחיה" בעגלא ובזמן קריב.
וצ"ב לשון "חושים" שהוא גדר ריבוי ענפים שבקנה, ואמר רבינו שליט"א לפרש זאת על פי מה שמצאנו פעמיים בבבא בתרא (קלה ע"א) לישנא דגמרא "חוש לה", [ע"ש בב' נושאים וחששות איסורא בדיני יבום], וממילא מתבאר שכאשר אני חש לכל דבר מחמת שיש המון צדדים בהלכה - זה גדר פריה ורביה, והיינו "חושים" המורה על ריבוי כהנ"ל, ולעומת זאת כאשר יש פסיקה ברורה ללא חשש לצדדים אחרים - זה גדר אחד.
הוסיף רבינו שליט"א: "דן" הוא "דיין" [כמ"ש (בראשית מט, טז) דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", וע' פסחים (ד ע"א) ההוא דאמר דונו דיני, אמרי, שמע מינה מדן קאתי], הדיין תפקידו "לפסוק" ולהכריע ללא שום חששות, וממנו יוצא ובא "חושים", שהוא כזה גדול שמתוך "דן" [שהוא אביו והוא מקורו], הוא חושש לכל הפרטים, והיא תהלתו, שאע"פ שהוא "בן דן" שסותר את גדר "חושים", מ"מ הוא מצליח להביא את כל הפרטים... זה הכח שלו...
וכאן סיים רבינו שליט"א בדמעות של רגש: דן זה דין אחד, חושים מרובים, אתה רואה הרבה פרטים, אבל באמת "בני דן חושים", כל הפרטים שאתה רואה בעולם, הכל שייך ל"דן" שהוא גדר "אחד" כהנ"ל, כל מה שחושים מרבה, הכל הוא מרבה אל השורש האחד... כל הריבוי הוא בתוך ה"אחד"...
אמרתי לרבינו שליט"א שלא זכיתי להבין למה בוכה כאן וממה מתרגש כ"כ, ואמר בענות קדשו, אני בוכה בגלל היסורים שיש לי בגרון... הלואי שאזכה לבכות מההתרגשות של דברי התורה ולא בגלל בעיות בגרון, זה כל אחד יכול... ושוב בינותי שרבינו שליט"א אמר כאן סוד גדול ויסוד אמונה עצום ונשגב כאשר עין רואה.
וכאן נאה להביא מה שכ' בחידושי אגדות למהר"ל מפראג (ב"ב שם) וז"ל: "מלמד שהיו בניו מרובים כחושים של קנה. דבר זה יש לך להבין מפני כי שמו נקרא דן, ולכן תמצא בדן מה שלא היה לדן רק בן אחד ונתרבו בניו בפעם אחד, ולא נתרבו מעט מעט כמו שהיה אצל אחרים וכו', לכך אמרו שהיו בניו כחושים של קנה, שהרבוי בא ביחד, כי מדתו הוא הדין, ומזה תמצא יוצא הרבוי בפעם אחד, ובארנו זה במסכת סוטה (יא ע"ב) אצל רבוי ישראל אצל תחת התפוח עוררתיך, ואצל רבבה כצמח השדה נתתיך ע"ש, כי כל זה מצד מדת הדין שהיו בישראל עד שעבדו בהם בפרך, ונאמר כאשר יענו כן יפרוץ וגומר. ולפיכך בני דן שנקרא דן על שם הדין כדמוכח בפ"ק דפסחים האי דאמר דון דינא אמרי מדן קאתי, שתראה מזה כי היה דן מיוחד לדין, ולפיכך היו לו בנים כחושים של קנה, ודי בזה למבין דברי חכמה". ומסתמא הדברים קשורים להנ"ל.
בסיום שיחה מרוממת זו אמרתי למרן שליט"א דהנה בגמ' דשבת (קנא סע"ב) מסופר על רבי חנינא שנפטרה בתו ולא בכה עליה, אמרה לה אשתו, תרנגולת יצאה מן הבית?! והשיב לה, וכי את רוצה שאלקה בשתים, גם שיכול הבת וגם עיורון, [שהדמעות מביאות חולי לעינים. ע"ש], והדמעות שרבינו שליט"א מוריד בתפלה ובלימוד התורה, יש בהם כח להרוג את מלאך המוות [בחינת "שכול" הנ"ל, וכמ"ש בסוכה (נב ע"א) שלעתיד הקב"ה שוחט את היצה"ר], וגם לעוור את מלאך המוות שהוא "מלא עינים" כמ"ש בע"ז (כ ריש ע"ב).
ושאלתי את רבינו שליט"א אם כנים הדברים, למה צריך גם לסמות את עיניו וגם לשוחטו, ומה הם ב' הבחינות שיש בכאן.
ובתחלה אמר רבינו שליט"א בענות קדשו: אני בוכה מההתרגשות של הניגון, לא מהמילים... הלואי שאזכה לבכות בקדש...
ושוב ביאר רבינו שליט"א, צריך לעוור אותו כלפי מה שהוא מצער אנשים בצער מיתה, [שהרי בואו בתורת מלאך המות מלא עינים הוא בשעת המיתה כמ"ש בע"ז שם], וההריגה שלו באה על מה שהוא מחטיא אנשים כל הזמן - שבזה הוא הורג אותם [כמ"ש (תהלים לז, לב) "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו", וע' סוכה נב ע"ב וקידושין ל ע"ב], ומקבל מידה כנגד מידה בתרתי. עכ"ד דבריו הפלאיים של מרן שליט"א.
בברכה רבה
יקותיאל דטבריה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.